Widely regarded as the greatest writer of all of the English language, William Shakespeare was the son of John Shakespeare, an alderman and a successful glover originally from Snitterfield, and Mary Arden, the daughter of an affluent landowning farmer. He was the third child of eight and the eldest surviving son. Shakespeare was born in Stratford-upon-Avon and baptized there on 26 April 1564. Traditionally children were baptized three days after their birth during that period, meaning a birth date of 23 April 1564. However, the Julian calendar was in use at the time, and today we use the Gregorian calendar, so 23 April 1564 (Julian, or Old Style) would, starting in 1583, have been May 3rd according to the Gregorian, or New Style, calendar. This means that when Shakespeare was celebrating his 20th birthday on April 23, 1584 (Old Style), it was May 3rd, 1584 (New Style), on much of the continent (see Blogging the Renaissance) Shakespeare was a prolific writer during the Elizabethan and Jacobean ages of British theatre (sometimes called the English Renaissance or the Early Modern Period). Between about 1590 and 1613, he wrote at least 37 plays, collaborated on several more, and penned over 150 short and long poems.
https://www.familysearch.org/tree/person/details/L7B2-36W
https://www.wikitree.com/wiki/Shakespeare-1
ויליאם שייקספיר
לידה בסביבות 26 באפריל 1564 (נטבל ביום זה)
סטרטפורד אפון אייבון, ממלכת אנגליה
פטירה 23 באפריל 1616 (בגיל 52) סטרטפורד אפון אייבון, ממלכת אנגליה מדינה ממלכת אנגליה ממלכת אנגליה מקום קבורה הממלכה המאוחדת כנסיית השילוש הקדוש, סטרטפורד אפון אייבון מקום מגורים סטרטפורד אפון אייבון השכלה King Edward VI School, Stratford-upon-Avon עריכת הנתון בוויקינתונים שנות הפעילות 1586–1616 מקצוע מחזאי ומשורר בת זוג אן האת'וויי צאצאים Susanna Hall, Hamnet Shakespeare, Judith Quiney עריכת הנתון בוויקינתונים חתימה חתימתו של ויליאם שייקספיר לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg ויליאם שייקספיר (באנגלית: William Shakespeare; נטבל ב־26 באפריל 1564 – 23 באפריל גרגוריאני: 3 במאי 1616) היה מחזאי, משורר ושחקן תיאטרון אנגלי. נחשב בעיני רבים לגדול הכותבים בשפה האנגלית ובתרבות המערב, כמו גם לאחד המחזאים הבולטים שפעלו אי פעם.
שייקספיר כתב את מחזותיו בין 1586 ל־1616, אף על פי שהכרונולוגיה המדויקת שלהם אינה ודאית. עבודותיו תורגמו לשפות רבות, והן ממשיכות להיות מוצגות על במות בכל העולם ונחשבות ליצירות מופת. בנוסף לכך מצויים ציטוטים מיצירותיו בשימוש יום יומי בכל שפות העולם. ביצירתו העניפה, שכללה אלפי תחדישים, תרם תרומה גדולה לשפה האנגלית.
פרטים רבים בנוגע לחייו של שייקספיר נותרו בגדר תעלומה, כמו שבע השנים בין 1585 ל-1592 בהן אין כל תיעוד למעשיו ובעיקר העובדה ששום כתב יד שלו לא שרד. במהלך השנים הועלו השערות מגוונות לגביו, ואף בנוגע לעצם זהותו ככותב המחזות המיוחסים לו.
תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 שנים מוקדמות 1.2 לונדון והקריירה התאטרלית 1.3 שנותיו המאוחרות 2 יצירותיו 2.1 המחזות 2.2 הסונטות 2.3 שירים נוספים 3 סגנון 4 מוניטין 5 שייקספיר והיהודים 6 שייקספיר בעברית 7 השערות אודות שייקספיר 7.1 זהותו של שייקספיר 7.2 מיניות 8 מחזותיו 9 ראו גם 10 לקריאה נוספת 11 קישורים חיצוניים 11.1 מיצירותיו 12 הערות שוליים ביוגרפיה שנים מוקדמות
הבית בו נולד שייקספיר בעיירה סטרטפורד אפון אייבון שייקספיר נולד בעיירה סטרטפורד אפון אייבון במחוז ווריקשייר בממלכת אנגליה, באפריל 1564, בנו של ג'ון שייקספיר, סוחר כפפות, ומרי ארדן, בת לאיש האצולה הכפרית. הטבלתו לנצרות מתועדת ל־26 באפריל באותה השנה. בשל העובדה כי באותה העת נהוג היה להטביל את התינוקות בעודם בני ימים ספורים, נהוג לקבוע את ה־23 באפריל כיום הולדתו. תאריך זה הוא אף יום מותו, 52 שנה לאחר מכן.
כבן לדמות בולטת בכפר, שייקספיר הורשה ללמוד בבית הספר בעיירה, שם קיבל חינוך כנהוג באותם הימים, ולמד את עיקרי דקדוק השפה הלטינית. בגיל 18 נישא לאן האת'ווי, בת ה־26. תיעוד של הנישואים, שנערכו ב־28 בנובמבר 1582 מראה כי שני עדים העידו כי אין כל מניעה לנישואים אלו. נראה כי היה דוחק בארגון הנישואים, וכי אן הייתה בהריון זה כשלושה חודשים.
לאחר נישואיו, כמעט לא תועדה פעילות כלשהי של שייקספיר עד שהגיע, מספר שנים לאחר מכן, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-16, לזירה התאטרונית בלונדון. שנים אלו ידועות כ"שנים האבודות" של שייקספיר, משום שלא ידוע ממה התפרנס, ומדוע עזב את סטרטפורד. ב־26 במאי 1583 הוטבלה בתו הראשונה, סוזנה, בסטרטפורד. בן בשם המנט ובת בשם ג'ודית הוטבלו בסטרטפורד ב־2 בפברואר 1585.
לונדון והקריירה התאטרלית בשנת 1592 היה שייקספיר למחזאי בלונדון. בערך בתקופה זו צבר מוניטין שהספיק לבן התקופה, המחזאי רוברט גרין, לגנותו כ"עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו".
בנוסף להיותו מחזאי, היה שייקספיר גם שחקן, ואף בעלים של חלק בקבוצת תיאטרון שכונתה "אנשי הלורד צ'מברלין", שקיבלה את שמה מהנדבן האריסטוקרטי שמימן את פעילותה, הלורד צ'מברלין (תואר לנושא תפקיד במשק ביתה של המלכה). לאחר מותה של אליזבת הראשונה והכתרתו של ג'יימס הראשון בשנת 1603, אימץ המלך החדש את קבוצת התיאטרון והיא כונתה "אנשי המלך".
ב־1596 מת בנו של שייקספיר, המנט (Hamnet). חוקרים אחדים סבורים כי אירוע זה שימש השראה לכתיבת אחת הטרגדיות העמוקות ביותר שיצר שייקספיר, הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק (Hamlet). אחרים סבורים כי הרקע לטרגדיה הוא מות אביו של שייקספיר, או כליאת מיטיבו, הלורד סאות'המפטון, אשר שניהם אירעו בשנת 1601, השנה שבה כפי הנראה נכתב המחזה.
רשימת שחקנים שערך המחזאי בן ג'ונסון בשנת 1598 כוללת את שמו של שייקספיר. מתקופה זו קיים עושר של מסמכים משפטיים המראים כי שייקספיר התעשר דיו על מנת לרכוש נדל"ן ברובע בלאקפריארס המסחרי של לונדון ולהיות לבעליו של הבית השני בגודלו בעיירת הולדתו, סטרטפורד.
שנותיו המאוחרות
מצבת זיכרון לשייקספיר בעיר הולדתו שני מחזותיו האחרונים של שייקספיר נכתבו בשנת 1613, ולאחריהם נראה כי פרש לעיר הולדתו. הוא מת ב־23 באפריל 1616, בגיל 52. הוא נותר נשוי לאן עד מותו, והותיר אחריו את שתי בנותיו, סוזנה וג'ודית. ידוע כי סוזנה נישאה לרופא בשם ג'ון הול, אך לא ידוע על צאצאים ישירים של שייקספיר החיים כיום.
שייקספיר קבור בכנסיית השילוש הקדוש בעיר הולדתו סטרטפורד. פסלו קבוע בקיר הכנסייה, ומתאר אותו כשהוא שקוע במלאכת הכתיבה. מדי שנה, ביום הולדתו, מוחלפת הנוצה שביד הפסל.
יצירותיו
"קומדיה של טעויות" בתיאטרון הגלוב המחזות כמה ממחזותיו של שייקספיר נחשבים בעיני רבים למחזות הגדולים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ובתרבות המערב. מחזותיו כוללים טרגדיות, מחזות היסטוריים וקומדיות, והם תורגמו כמעט לכל שפה משפות העולם ומוצגים ברציפות על במות ברחבי העולם.
כנהוג בתקופתו, ביסס שייקספיר רבים ממחזותיו על יצירותיהם של מחזאים אחרים ומיחזר סיפורים היסטוריים ידועים. כך, למשל, "המלט" (1601 בערך) הוא קרוב לוודאי עיבוד למחזה קדום יותר שאבד, ו"המלך ליר" הוא עיבוד למחזה בשם דומה. מחזותיו ההיסטוריים נשענים על מקורות היסטוריים שהיו מוכרים לבני התקופה, ככתבי ההיסטוריון פלוטארכוס, שתורגמו לאנגלית בידי סיר תומאס נורת' בשנת 1579, וה"כרוניקה" של מלכי אנגליה שכתב היסטוריון בשם רפאל הולינשד בשנת 1587.
את מחזותיו ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות על פי סגנונם: המחזות המוקדמים, בעיקר קומדיות והיסטוריות אך גם טרגדיות, כ"חלום ליל קיץ", ריצ'רד השני", "רומיאו ויוליה", "הנרי הרביעי" ; תקופת הביניים הכוללת טרגדיות בשלות כ"המלט", "אותלו", "מקבת" ו"המלך ליר'", וכן קומדיות טרגיות; והמחזות האחרונים (רומנסות) כ"אגדת חורף" ו"הסערה". המחזות המוקדמים קלילים, עוסקים בעיקר באהבה ובפוליטיקה, מתוך עין טובה ואופטימיות, ומלאי ליריות. תקופת הביניים נוטה לקדרות פסימית ולביקורת מחשבתית נוקבת על החברה האנושית. מחזות שנכתבו בתקופה זו מתייחסים לנושאים כניכור מלנכולי, קנאה, רדיפת כבוד, תאוה הרסנית, רוע, הסבל האנושי, ובדרך כלל עוסקים בחוסר הכרת תודה. המחזות האחרונים עוסקים בגאולה ופיוס, תוך שימוש חינני באמצעים אגדיים ואלמנטים פנטסטיים, וכתובים במבנה רופף מאולתר שמאחוריו אמנות מופתית. הטרגדיות והרומנסות נחשבות על ידי מבקרים רבים לדבר הנפלא ביותר בלשון האנגלית.
כמה מכתבי שייקספיר הופיעו בדפוס סמוך להצגתם על הבמה במהדורות קוורטו (חלקן חוקיות ורובן פיראטיות), אך רובם נותרו בלתי מודפסים עד לשנת 1623 כאשר יצאה מהדורת הפוליו הראשונה של כתביו לאחר מותו. החלוקה המסורתית של מחזותיו לטרגדיות, קומדיות, ומחזות היסטוריים החלה במהדורה זו. עם זאת, מבקרים מודרניים מכנים כמה ממחזותיו "מחזות בעייתיים", כיוון שאינם משתייכים בבירור לאחת הקטגוריות, ופורצים את גבולות הסוגה אליה הם אמורים להשתייך. מבקרים אלו הם המתייחסים לקומדיות המאוחרות כ"רומנסות".
ישנה מחלוקת בדבר התיארוך המדויק של המחזות. בנוסף לכך, העובדה כי בימי חייו לא פרסם שייקספיר מהדורה מוסמכת של כתביו, יוצרת בעיות טקסטואליות, ושוני בין גרסאות שונות. כתוצאה מכך, הקושי לוודא מהו שאכן נכתב בידי שייקספיר הפך למקור דאגתם העיקרית של המוציאים לאור של כתביו במהדורות מודרניות. טעויות דפוס, אי הבנות, וטעויות שונות גורמות לאי-ודאות, שאליה מתווסף השוני שחל מתקופתו של שייקספיר באיות השפה האנגלית. בתקופתו של שייקספיר היו נהוגות מספר צורות של איות של מילים מסוימות, כאשר כיום הנטייה היא לאיות סטנדרטי. כיום מניחים כי מחזותיו עובדו על ידו שוב ושוב בימי חייו, ומכאן נובע חלק מן השוני בין הגרסאות למחזותיו.
הסונטות הסונטות של שייקספיר הן אוסף של 154 סונטות העוסקות בנושאים כאהבה, יופי, פוליטיקה והיות האדם בן תמותה. כולן, פרט לשתיים, הופיעו במהדורה משנת 1609 שנקראה "הסונטות של שייקספיר". שתיים מן הסונטות פורסמו בקובץ משנת 1599 שנקרא "הצליין רב הרגש" (The Passionate Pilgrim).
התנאים שהביאו לפרסום הסונטות אינם ברורים. מהדורת 1609 מוקדשת ל"מר וו. ה.", אשר מתואר כ"נמען היחיד" של הסונטות, על ידי המוציא לאור תומאס ת'ורפ. לא ברור מי היה איש זה, ועל אף שקיימות תאוריות רבות בעניין זה, לא ברור אף אם שייקספיר אישר את הוצאתן לאור של הסונטות. ייתכן כי אלו נכתבו במהלך מספר שנים.
שירים נוספים בנוסף לסונטות, כתב שייקספיר מספר שירים נוספים, ארוכים יותר, כמו: "ונוס ואדוניס", "האונס של לוקרציה" ו"תלונת האוהבים". "ונוס ואדוניס" הייתה כנראה יצירתו הראשונה של שייקספיר שהודפסה[1].
נראה כי שירים אלו נכתבו על מנת לזכות בחסדו של פטרון עשיר, כמנהג התקופה, או שמא היו התוצאה של יחסי פטרונות. "האונס של לוקרציה" ו"ונוס ואדוניס" הוקדשו לפטרונו של שייקספיר, הלורד סאות'המפטון. בנוסף לאלו כתב שייקספיר שיר קצר בשם "הפניקס והיונה".
סגנון לא ניתן להפריז בהשפעתו של שייקספיר על התיאטרון המודרני. שייקספיר יצר כמה מן המחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, אך גם שינה את הדרך שבה מתייחס הקהל אל התיאטרון. שייקספיר הרחיב מאוד את הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, העלילה, רמתה של השפה והעומק המחשבתי במחזאות. אמנותו של שייקספיר שינתה את האפיון של התיאטרון, והביאה לכך שגם אינטלקטואלים יוכלו ליהנות ממנו, מעבר להיותו כלי לבידור עממי המוני.
התיאטרון עבר שינוי כאשר הגיע שייקספיר לראשונה ללונדון, כפי הנראה בסוף שנות השמונים של המאה ה-16. לפני תקופה זו הצורות הנפוצות של בידור המוני עממי היו "מחזות המוסר". במחזות אלו השתלבה הצדקנות הדתית עם הפארסה וקומדיית הסלפסטיק. היו אלו משלים שבהם הדמויות היו האנשה של תכונות מוסריות, ושימשו כדי להביע את יתרונות החיים על פי הדת, כאשר הגיבור יבחר תמיד, באופן בלתי נמנע, בחיים דתיים ומוסריים על פני האפשרויות האחרות. הדמויות והעלילה היו סמליות ולא ריאליסטיות. יש להניח כי כנער נחשף שייקספיר לסוג זה של מחזות (ולסוגים הקרובים אליו "מחזה המסתורין" ו"מחזה הנס"). בידור ברמה גבוהה יותר הוצג במסגרת האוניברסיטאות, שהעלו את מחזותיהם של הקלסיקונים ומחזות בהשפעתם, לרוב בשפה הלטינית. מחזות אלו הדגישו את הדיאלוג הפואטי, אך נטו לארכנות יתר על חשבון התנועה הבימתית וזרימת העלילה.
בסוף המאה ה־16 דעכה הפופולריות של מחזות המוסר והמחזות האקדמיים, כאשר הרנסאנס האנגלי החל את השפעתו, שהביאה למהפכה בתיאטרון. מחזאים כתומאס קיד וכריסטופר מרלו החלו לשנות את פני התיאטרון. מחזותיהם עירבו אלמנטים ממחזה המוסר, ביחד עם המחזה האקדמי, ליצירת צורה חדשה וחילונית של מחזה. בדרמה החדשה היו הגדולה הפואטית והעומק הפילוסופי של המחזה האקדמי, שצורפו לעממיות של מחזה המוסר. עם זאת, הייתה הדרמה החדשה לרוב בעלת משמעות מורכבת, ועמומה מבחינה מוסרית. את המחזאים החדשים לא עניינו המשלים המוסריים של קודמיהם.
שייקספיר הושפע מסגנון חדש זה, והביא את השינויים הללו לרמה חדשה. הוא יצר מחזות שלא התבססו רק על הרמה הרגשית, ועל הקשר הרגשי עם הקהל, אלא חקרו ודנו לעומק באלמנטים האנושיים הבסיסיים, ובמשמעות השאלה מה פרוש הדבר להיות בן אנוש, אם איש לפניו בשדה המחזאות לא הגיע אליה.
מוניטין המוניטין של שייקספיר הלך וגדל במהלך הדורות. מקובל שבתקופה האליזבטנית שייקספיר נחשב על ידי רוב עמיתיו לאחד מבין כותבים טובים רבים של זמנם. בכל זאת, כבר בשנת 1598, בטרם שייקספיר חיבר את מחזותיו הגדולים, המלומד פרנסיס מרס החשיבו לגדול הכותבים של זמנו, והמשורר ריצ'רד ברנפילד חזה לו תהלה נצחית. לאחר מותו של שייקספיר, בן ג'ונסון, עמיתו וידידו, חיבר שיר זיכרון לכבודו בו כינה אותו "נשמת התקופה", "התשבחות, העונג והפלא של הבימה".
לאחר תקופת "הרפובליקה האנגלית" של אוליבר קרומוול, בין 1642 ל־1660, שבה נאסרה העלאת המחזות על במה (בשל הפוריטניות הדתית של המשטר), החלה תקופת הרסטורציה, שהביאה פריחה לתיאטרון. התיאטרון בתקופה זו נשען על יצירות מתקופת שייקספיר, לצדם של אחרים כבן ג'ונסון. גם מילטון חיבר שיר זיכרון בשבחו של שייקספיר, והחשיבו יחד עם ספנסר וקאולי לגדולי המשוררים האנגלים. בשנת 1668 ג'ון דריידן הוציא לאור את "מאמר על שירה דרמטית", בו כתב: "מכל המשוררים המודרניים, ואולי אף העתיקים, נשמתו של שייקספיר הייתה הרחבה והמקפת ביותר."; וכינה את שייקספיר "אבי משוררינו הדרמטים".
בסוף המאה ה-17 החל שייקספיר להיחשב כמחזאי העילאי בשפה האנגלית. בתחילה התבסס מוניטין זה על כישוריו כמחזאי דרמטי, שנבחנו באמות מידה של המילה הכתובה, ולא על במת התיאטרון. במהלך המאה ה-18 מבקרים צרפתים בזו לשקספיר כי מחזותיו לא עמדו באמות המידה של המחזאות הקלאסית היוונית בעוד שמשוררים גרמנים הללוהו כיוצר המודרני הגדול ביותר. לקראת סוף המאה ה-18 מבקרים סקוטים החשיבו את שייקספיר לאחד מגדולי המשוררים של המערב. לורד קיימס הבחין ששייקספיר מצטיין בהבנת טבע האדם ועולה על כל כותב אחר ברישום רגשות המביאים למעשה. סמואל ג'ונסון, אבי הביקורת השייקספירית באנגליה, שיבחו: "שייקספיר הוא מעל כל הכותבים, לפחות מעל הכותבים המודרניים, משורר הטבע; משורר המציג לקוראיו מראה נאמנה של נימוסים ושל החיים", אך גם ביקרו: "הוא מקריב מידות טובות למען נוחות, וכל כך הרבה יותר שם לב להנעים מאשר להורות, עד שנראה ככותב בלי תכלית מוסרית". יו בלייר כתב על שייקספיר: "בצדק אפשר לקרוא לו גדול, כי לכח ולהיקף של גאונותו הטבעית, לטרגדיה ולקומדיה, אין מתחרים. אך, באותה מידה, גאונותו פראית, חסרה בטעם טוב, ולגמרי לא נעזרת בידע או באמנות. מזמן האומה הבריטית האלילה אותו, הרבה נאמר, הרבה נכתב... ועד היום יש ספק מה גדול יותר מעלותיו או חסרונותיו".
בתחילת המאה ה-19 הפך שייקספיר ל"שובר קופות" והגיע לשיאים של פופולריות תיאטרלית ותהילה. בתקופה זו הפקות תיאטרליות של שייקספיר סיפקו מחזה ראווה ומלודרמה להמונים, והיו מאוד פופולריות בקרב המבקרים הרומנטיים. אשר העלו את הערצתו של שייקספיר לרמה של עבודת אלילים כמעט, ברוח המיתוס הרומנטי של "היוצר הגאון". סמואל טיילור קולרידג' הבחין ששייקספיר היה משורר גדול עוד בטרם היה למחזאי. ויליאם האזליט כינה את שקספיר "הגאון האוניברסלי ביותר מאז ומעולם" והזדהה מאד עם דמותו של "המלט".
הלאומיות הבריטית של אמצע המאה ה-19 והתקופה הוויקטוריאנית, העלתה את שייקספיר על נס כסמל לגאווה אנגלית, עבור האימפריה הבריטית כולה. אזי יצאה מהדורת ארדן המפורשת של מחזותיו על ידי מיטב המלומדים, וספרי מחקר רבים החלו להיכתב על מחזותיו. לנוכח השירה הרומנטית, שירתו של שקספיר נקראה באופן בשל יותר, כדברי דאודן: "עבור מי שמוצא את השירה הנעלה ביותר אצל שלי, שייקספיר תמיד יישאר כסוג של פרוזה. שייקספיר הוא המשורר של דברים קונקרטים וממשיים. אמת, אך האם אינם מיוצגים עם רגש ומחשבה? לעיתים לא נדירות, אדם נוטש דברים מטאפיזים ומופשטים, ופונה לחיים המעשיים של העולם, לאנשים ולנשים ממשיים שבסביבתו, למקורות של רגש ומחשבה ומעשה - עת בה מבקש לשוחח עם הבלתי-נראה, לא באופן מיידי, אלא באמצעות התגלות הנראה. אזי ימצא את הכח והמחייה בהם שקספיר העשיר את העולם".
לשקספיר הייתה השפעה עצומה על השירה הרומנטית האירופאית. הוא היה מקור ההשראה מיוחד להרדר, שלגל וגיתה בגרמניה; לפושקין ברוסיה, להוגו ודה מיסה בצרפת; ולמשוררים הרומנטיים האנגלים. לאנדור הגדיר את מעמדו כך: "מהצלע של שייקספיר אפשר לעשות מילטון, ומהצלע של מילטון את שאר המשוררים". מאז קרלייל יש האומרים שהתרבות המערבית מתחלקת בין דנטה ושייקספיר.
צורות אלו של הערצה הביאו לתגובת נגד. במאה ה־21 רוב דוברי האנגלית נתקלים בשייקספיר בבית הספר בצעירותם, ולעיתים מתייחסים לכתיבתו בשעמום ובאי הבנה. בה בעת מחזותיו של שייקספיר מועלים על הבמות יותר מיצירות כל יוצר אחר, ולעיתים קרובות זוכים לעיבוד קולנועי.
על אף שהביצועים המפורסמים של המחזות כיום ובכמאה וחמישים השנים האחרונות נערכים בהגייה המקובלת, שייקספיר כתב בתקופת המעבר בין אנגלית תיכונה לזו המודרנית, בה היה המבטא שונה מאוד. רבים מהחידודים מאבדים את משמעותם בהפקות בנות ימינו, והשורות אינן מתחרזות. כך, לדוגמה, ב"כטוב בעיניכם" מצטט ז'אק שוטה האומר "משעה לשעה (hour to hour) אנו נעשים בשלים ובשלים יותר (we ripe and ripe)"; הגיית hour ו-ripe הייתה אז זהה ל-whore ו-rape, כפל-משמעות שלא נשמר היום. ב-2004 וב-2005, בהדרכתו של הבלשן דייוויד קריסטל המתמחה בלשון השייקספירית, נערכו בתיאטרון הגלוב המחודש הפקות של רומיאו ויוליה וטרוילוס וקרסידה במבטא של המאה ה-16.[2]
שייקספיר והיהודים שייקספיר פעל בתקופה שבה היהודים לא חיו בבריטניה זה מאות בשנים – המלך אדוארד הראשון גירש את היהודים מהאי בשנת 1290, לאחר היסטוריה קצרה ועקובה מדם של הנוכחות היהודית באי בימי הביניים שכללה עלילות דם ופרעות. אוליבר קרומוול השיב את היהודים אל האי, עשרות שנים לאחר מותו של שייקספיר.
יש להניח כי שייקספיר לא ראה יהודי מימיו. עם זאת, בשנת 1594 נשפט והוצא להורג באופן פומבי מומר פורטוגזי בשם רודריגו לופז, ששימש רופאהּ של המלכה אליזבת והסתבך בקשר לרציחתה. משפטו של לופז זכה לפרסום רב, ואלמנט מכריע במשפט זה הייתה עובדת יהדותו של לופז, ששימשה כנגדו. מעט הידע שהיה לשייקספיר על היהדות והיהודים, נבע, כפי הנראה, ממשפטו של לופז.
בשנת 1589, עוד בטרם משפטו של לופז, כתב המחזאי המוביל בתקופה, כריסטופר מרלו, את המחזה "היהודי ממלטה" המציג את היהודי כדמון שכל מטרתו להזיק ולהרע. אין לדעת אם שייקספיר החל להתעניין בנושא בעקבות המחזה של מרלו, שבו ראה בן תחרות (ויש האומרים כי היה זה מרלו אשר כתב, למעשה, את מחזותיו) או בעקבות משפטו של לופז, אך בשנת 1597 העלה שייקספיר לראשונה את המחזה "הסוחר מוונציה" המתייחס אל היהדות ואל היהודים.
המחזה נגוע באנטישמיות של התקופה, ובמיוחד דמותו של שיילוק היא דמות של אדם צמא דם, אשר לא רק שהוא שואף להתעשר על חשבון הנוצרים, אלא גם להשמידם בפועל. המחזה נסוב סביב התחייבותו של נוצרי בשם אנטוניו לערוב לחובו לשיילוק בליטרת בשר מגופו, וסביב דרישתו של שיילוק לגבות את ליטרת הבשר בפועל ממש.
עם זאת, מעבר לאנטישמיות האנדמית לתקופתה, יש הרואים במחזה הצהרה הומאנית של שייקספיר, המתעלה על הדעות של בני זמנו. אלו מתייחסים למונולוג של שיילוק, "האין ליהודי עיניים", בו שם שייקספיר בפיו של שיילוק את המילים הבאות:
”Hath not a Jew eyes? Hath not a Jew hands, organs, dimensions, senses, affections, passions; fed with the same food, hurt with the same weapons, subject to the same diseases, healed by the same means, warmed and cooled by the same winter and summer, as a Christian is? If you prick us, do we not bleed? If you tickle us, do we not laugh? If you poison us, do we not die? and if you wrong us, shall we not revenge?” — הסוחר מוונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה וְאֵין לַיְהוּדִי עֵינַיִם? אֵין לַיְהוּדי יָדַיִם, אֵבָרִים, צוּרָה, חוּשִׁים, מַאֲוַיִּים, רְגָשׁוֹת? וְלֹא כְּמוֹ הַנּוֹצְרִי מֵאוֹתוֹ הַלֶּחֶם הוּא אוֹכֵל, בְּאוֹתָם כְּלֵי נֶשֶׁק הוּא נִפְצָע, בְּאוֹתָן מַחֲלוֹת הוּא מִתְיַסֵּר, בְּאוֹתָן רְפוּאוֹת הוּא מִתְרַפֵּא, בְּאוֹתוֹ קַיִץ חַם לוֹ וּבְאוֹתוֹ חֹרֶף קַר לוֹ? אִם תִּדְקְרוּ אוֹתָנוּ – לֹא נָזוּב דָּם? אִם תְּדַגְדְּגוּ אוֹתָנוּ – לֹא נִצְחַק? אִם תַּרְעִילוּ אוֹתָנוּ – לֹא נָמוּת? וְאִם תִּתְעַלְּלוּ בָּנוּ – הַאִם לֹא נִתְנַקֵּם? אִם אָנוּ דּוֹמִים לָכֶם בְּכָל הַשְּׁאָר – הִנֵּה נִדְמֶה לָכֶם גַּם בָּעִנְיָן הַזֶּה. אִם יְהוּדִי פּוֹגֵעַ בְּנוֹצְרִי, לְאֵיזֶה חֶסֶד יִזְכֶּה מִיָּדָיו? – נְקָמָה! וְאִם נוֹצְרִי פּוֹגֵעַ בִּיהוּדִי, לְאֵיזֶה שֵׁפֶל־רוּחַ יְצַפֶּה מִמֶּנּוּ, עַל פִּי הַמּוֹפֵת הַנּוֹצְרִי? – שׁוּב, נְקָמָה!
— עברית: אברהם עוז במילים אלו מתבטאת גדולתו ההומאנית של שייקספיר. שלא כמרלו, המציג את היהודי כדמון חד-ממדי, היהודי של שייקספיר הוא דמות מורכבת, בעלת צדדים אנושיים, דבר המאפשר להעלות את "הסוחר מוונציה" על הבמות אף בימינו, ואף בישראל.
שייקספיר בעברית
התרגום הראשון של שייקספיר לעברית, "מליצת ישורון" מאת שלמה לויזון, 1816. קטע מ"הנרי הרביעי, חלק שני"; המונולוג של המלך המתחיל ב"!Are at this hour asleep" באנגלית המקורית. התרגום הראשון הידוע של שייקספיר לעברית הוא קטע בן חמש-עשרה שורות מ"הנרי הרביעי, חלק שני" שהופיע בספרו של שלמה לויזון, "מליצת ישורון", מ-1816. ב-1842 תרגם פביוס מיזס את המונולוג להיות, או לא להיות, אם כי לא הוציאו לאור עד 1891. תרגומים נוספים של קטעים קצרים הוכנו במהלך המאה ה-19 על ידי סופרים שונים, בהיקף של מאתיים שורות בסך הכל – מתוכן היו 101 עיבודים של חלקים ב"המלט". ב-1874 פרסם יצחק סלקינסון את התרגום הראשון של מחזה מלא לעברית: "איתיאל, הכושי מוינעציא" ("אותלו"). ב-1878 הוא השלים את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה").[3]
עם חלוף השנים נתנו גדולי המתרגמים, הסופרים והמשוררים בעברית את תרומתם לתרגום שייקספיר. בין היתר ידוע תרגומו של חיים נחמן ביאליק למחזה "יוליוס קיסר", וכן תרגומיהם של אברהם שלונסקי ("הלילה השנים עשר", "המלט", "המלך ליר"), ונתן אלתרמן ("נשות וינדזור העליזות", "יוליוס קיסר", "אותלו"). רפאל אליעז, וט. כרמי תירגמו מחזות רבים של שייקספיר. כן ידועים תרגומיו של נסים אלוני ("הנשים העליזות מוינדזור", "אותלו"), אהוד מנור למחזה "הלילה השנים-עשר" ואף דוד אבידן ("המלט").
כיום נמנים עם מתרגמיו של שייקספיר מאיר ויזלטיר, דן אלמגור, אברהם עוז, דב סדן, דורי פרנס, אנה הרמן וכן שמעון זנדבנק, שתרגם גם את הסונטות. תרגומים מאוחרים ניסו לקרב את שייקספיר ללשון הדיבור העכשווית בעברית.
תיאטרון הבימה מעלה את המחזה "הלילה השנים עשר", ברלין, 1930 כל תיאטרון בישראל מתגאה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר. המחזות מועלים על ידי טובי השחקנים, ובמאים רבים התמחו בהעלאתם ובהעברתם לצופה העברי.
ההפקה המקצועית הראשונה של מחזה שייקספירי בעברית הייתה "הלילה השנים עשר", בתרגום שאול טשרניחובסקי ובביומו של מייקל צ'כוב, שהועלתה על ידי הבימה בעת סיבוב הופעות באירופה.[4] הבכורה התקיימה ב-15 בספטמבר 1930,[5][6] ב-Neues Schauspielhaus בברלין.[7] ההצגה הראשונה בארץ ישראל נערכה ב-14 בפברואר 1931, באופרה מוגרבי.[8]
משנותיו המוקדמות של התיאטרון זכורה הופעתם של אהרון מסקין ושמעון פינקל בתפקיד שיילוק (הועלה בשנת 1936 בבימויו של ליאופולד יסנר[9] ואחר כך בשנת 1959 בבימויו של טיירון גאטרי, בתרגומו של שמעון הלקין); הופעתה של חנה רובינא כ"ליידי מקבת'" (הועלה בשנת 1954 בתרגום אפרים ברוידא). והופעתו של אהרון מסקין בתפקיד המלך ליר בשנת 1955 בתרגומו של אברהם שלונסקי. עם השנים העלה "הבימה" מחזות רבים מאת שייקספיר. הופעתה האחרונה של רובינא עלי במות הייתה כ"דוכסית מיורק" במחזה "ריצ'רד השלישי" בשנת 1976 בתיאטרון "הבימה". כן זכור המחזה "אותלו" בגרסתו של נסים אלוני ובבימויו של גדליה בסר משנת 1992.
"האוהל" העלה מספר מחזות שייקספיריים. בזיכרון הקהל נחרתה הופעתו הקומית של מאיר מרגלית כ"פאלסטף" ב"נשי וינדזור העליזות" בתרגום נתן אלתרמן בשנת 1946 ובשנת 1957.
הקאמרי הוא בעל מסורת עשירה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר החל מן ההצגה "כטוב בעיניכם" שהעלה בשנת 1955 ועד ימינו אנו - בתחילת 2006 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "המלט".
כן זכורה גרסתו של תיאטרון החאן הירושלמי ל"אגדת חורף" משנת 1983, ומשחקו של דורון תבורי בהצגה "המלט" בתיאטרון חיפה.
בשנת 2008 עלתה בתיאטרון תמונע עונה של מחזות שייקספיר הנקראה "שייקספיר אנפלאגד" ובה עלו מחזותיו "מקבת'" בעיבוד ובימוי של לילך דקל-אבנרי, "ריצ'רד השלישי" בעיבוד צבי סהר ועודד ליטמן ובבימויו, "רומיאו ויוליה" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי דפנה רובינשטיין, עידו שקד וטל ברנר. כמו כן עלתה בתמונע גם ההצגה "חלום ליל קיץ" (בתרגומו של אברהם עוז) בעיבוד ובימוי של דפנה רובינשטיין ואחותה הכוריאוגרפית מירה רובינשטיין.
בשנת 2015 העלה תיאטרון בית ליסין את הקומדיה "אילוף הסוררת" בתרגומו של דורי פרנס ובבימויו של אודי בן-משה. בשנת 2018 העלה התיאטרון הקאמרי את הטרגדיה אותלו בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימיו של עירד רובינשטיין .
השערות אודות שייקספיר זהותו של שייקספיר Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שאלת זהותו של מחבר מחזות שייקספיר במהלך השנים דמויות כוולט ויטמן, מרק טוויין, הנרי ג'יימס וזיגמונד פרויד הביעו את חוסר אמונם בכך שהאיש הפשוט מהעיירה הכפרית סטרטפורד אפון אייבון יצר את העבודות המיוחסות לו, המראות ידע נרחב בתרבות העולם, במדינות זרות, בהיסטוריה של בריטניה ושל העולם, ובשפות כלטינית ויוונית, הרבה מעבר למה שניתן להניח שקיבל תלמיד של בית ספר כפרי בזמנו של שייקספיר. טענות אלו טיבן שהן נשענות על תאוריית קשר על מנת להסביר את היעדר הראיות הישירות לעניין זהותו של שייקספיר, על אף שיש ממקדמי תאוריות אלו המראים על פערים ראייתיים בתיעוד ההיסטורי המקובל. רוב המלומדים אינם מתייחסים לטענות אלו כמבוססות, ומייחסים את הרקע להן לנדירותן ועמימותן של הרשומות ההיסטוריות מתקופה זו.
אדוארד דה וור, הרוזן מאוקספורד, אציל אנגלי וידידה של אליזבת הראשונה, היה לפי חלק מהתאוריות המועמד העיקרי להיות האיש שכתב את מחזותיו של שייקספיר, החל משנות העשרים של המאה ה-17. התומכים בהשערה זו מצביעים על זהות בין אירועים בחיי הרוזן ובין אירועים המופיעים במחזות ובסונטות שכתב שייקספיר. הבעיה העיקרית בתאוריה זו היא כי רבים מהמחזות נכתבו לאחר מותו של הרוזן מאוקספורד. כריסטופר מרלו הוא מועמד נוסף, ואנשי תיאורית הקשר טוענים כי מותו של מרלו בתיגרה בבית מרזח זויף וכי מסיבות שונות העדיף מרלו להיעלם, ולהמשיך את כתיבתו בשם "ויליאם שייקספיר".
שאלה העולה בחוגים אקדמיים היא האם אכן כתב שייקספיר כל מילה ממחזותיו, לאור העובדה כי המחזאים בתקופתו עבדו לעיתים במשותף. עבודה רבה מושקעת בניסיון לוודא כי היה זה שייקספיר שיצר את מחזותיו ואת הסונטות שלו, כמו גם לנסות ולגלות את עקבותיו של שייקספיר בעבודתם של אחרים בתקופתו.
מבקרים שונים העלו ספקות בעניין דיוקן דרושאוט: דיוקנו המשוער של שייקספיר. הדיוקן, שפורסם לראשונה ב-1623, עיטר את כריכת המהדורה הראשונה של אוסף מחזותיו של שייקספיר, ויש החולקים על אמינותו. עם זאת, הביקורת על הדיוקן אינה מקובלת על ידי הזרם המרכזי של ההיסטוריונים.
מיניות מסמכי בית-משפט מאשרים כי בשנת 1582 נישא שייקספיר בן ה־18 לאן האת'וויי (אנ'), בת ה־26, ובהמשך נולדו להם שלושה ילדים: סוזנה הבכורה, והתאומים האמנט וג'ודית. מהמסמכים הקיימים ניתן גם לשער כי לאחר שנת 1585 (בה ידוע לנו שהיה עדיין בעיר הולדתו) עזב שייקספיר את ביתו, עבר ללונדון, וחי בה הרחק ממשפחתו עד שפרש מפעילותו התיאטרונית בעיר הבירה ושב לסטרטפורד.[10][11]
בכל זאת, שאלת זהותו המינית של שייקספיר עולה בהתחשב בתוכן של חלק מהסונטות שלו. בעוד שעשרים ושש מן הסונטות של שייקספיר[12] הן שירי אהבה המוקדשים ל"גבירה הכהה", מאה עשרים ושישה הם שירים המוקדשים לאדם הידוע כ"אדון הבהיר". הנימה המאוהבת של קבוצת השירים האחרונה, המתמקדת ביופיו של האדם הצעיר, התפרשה כראייה לביסקסואליות של שייקספיר, אף על פי שיש המייחסים זאת לידידות שבין השניים, ולא לאהבה מינית, כי רבים מהמשוררים והיוצרים בתקופה זו התבטאו כלפי גברים אחרים בנימה רגשית עזה בהרבה מן המקובל כיום. יש המפרשים את השירים לא כאוטוביוגרפיים, אלא כדמיוניים, כמקובל בקובצי סונטות אליזבטנים, כלומר אינם אלא אלגוריה מופשטת המשקפת פילוסופיה עמוקה. למרות פירושים אלו, ישנם קוראים שהעדיפו להבין את השירים כפשוטם כביטוי של אהבה רגשית ומינית לגבר צעיר. סטפן בות' בפירושו לסונטות, הבחין: "ויליאם שייקספיר היה קרוב לודאי הומוסקסואל, ביסקסואל, או הטרוסקסואל. הסונטות לא מספקות שום ראיה לדבר".
האהבה בין איש ואשה ומסגרת הנישואין תופסות מקום מרכזי במחזותיו של שקספיר. פרופסור הרדפורד, מלומד ועורך של מהדורה שקספירית, בספרו "הנורמליות של שקספיר על פי עיסוקו באהבה ובנישואין", כתב: "אהבה מקומה לא יכיר / אשר מחליפה עת חילוף היא מוצאת / או נוטה עם ממיר להמיר - רק מבטא לירית את האידיאל של יחסים בין גברים ונשים, שראינו כמושל במחזותיו. ואשר מדגים את הנורמליות הנעלה שייחסתי לאמנותו".
מחזותיו מחזותיו של ויליאם שייקספיר טרגדיות רומיאו ויוליה • מקבת' • המלט • המלך ליר • אותלו • טיטוס אנדרוניקוס • אנטוניוס וקלאופטרה • קוריולנוס • טרוילוס וקרסידה • טימון איש אתונה קומדיות חלום ליל קיץ • כטוב בעיניכם • עמל אהבה לשווא • מידה כנגד מידה • הסוחר מוונציה • נשות וינדזור העליזות • מהומה רבה על לא דבר • אילוף הסוררת • קומדיה של טעויות • הלילה השנים עשר • שני אדונים מוורונה • סוף טוב הכול טוב רומנסות פריקלס • הסערה • סימבלין • אגדת חורף מחזות היסטוריים יוליוס קיסר • המלך ג'ון • ריצ'רד השני • הנרי הרביעי, חלק ראשון • הנרי הרביעי, חלק שני • הנרי החמישי • הנרי השישי, חלק ראשון • הנרי השישי, חלק שני • הנרי השישי, חלק שלישי • ריצ'רד השלישי • הנרי השמיני בכל קבוצה מסודרים המחזות לפי סדר כתיבתם המקובל (פרט למחזות ההיסטוריים המסודרים לפי סדר התרחשות כרונולוגי) וויליאם שייקספיר כתב את המחזות הבאים: "רומיאו ויוליה", "אותלו", "מקבת", "הסוחר מוונציה", "המלט", "חלום ליל קיץ", "ריצ'רד השני", "המלך ליר", "הנרי הרביעי", "אגדת חורף", "הסערה", "הלילה השנים עשר", "יוליוס קיסר".
לקריאה נוספת ויליאם שיקספיר – 'עוף החול והיונה' (מאנגלית: יותם בנשלום) מתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014. אברהם עוז, היצירה השקספירית, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006 ביל ברייסון, שייקספיר: העולם כבמה, תרגם מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת מודן, 2008 א"א מנדילוב ואליס שלוי, שקספיר - עולמו ויצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו סטיבן גרינבלט, להיות או לא להיות שייקספיר, תרגמה מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים, ספרי עליית הגג, 2010 רות נבו, הקומדיה השקספירית (עברית: תמר עמית), בית הוצאה כתר, 1980 רות נבו, הטרגדיות של שקספיר (עברית: ארי אבנר), הוצאת מאגנס, 1987 טל ניצן,"שקספיר לפני השינה - 14 המחזות הגדולים בקצור ובצורת ספור", אחוזת בית הוצאה לאור, 2011. שאול אדר, הטוב בעיניכם - 400 שנה לפטירתו של שייקספיר, מסע אחר, תרבות | שנת שייקספיר, ינואר 2016, גיליון 291, עמוד 54–62. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ויליאם שייקספיר ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: קטגוריה:מחזות ויליאם שייקספיר ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויליאם שייקספיר ויליאם שייקספיר
באתר Find a Grave (באנגלית) מיצירותיו שייקספיר בעברית, "שקספיר מימין לשמאל", אוסף
דן אלמגור, באתר הלקסיקון של יוסי גלרון ביל ברייסון, סוף פתוח , באתר ynet, 28 באוקטובר 2008 מיכאל הנדלזלץ, שייקספיר: העולם כבמה, היה או לא היה, גם כן שאלה , באתר הארץ כתבי ויליאם שייקספיר
בפרויקט בן-יהודה איך לשחק את שייקספיר בעברית , ראיון עם עמרי ניצן וגל זייד, באתר כתב העת אורות יצחק לאור, איך תכיל בימה זו את רחבי צרפת , באתר הארץ, 17 ביולי 2009 מיכאל הנדלזלץ, עכבר העיר אונליין, דורי פרנס מהמר על שייקספיר , באתר הארץ, 11 בנובמבר 2009 שייקספיר ושות' , תרגומים למחזות של ויליאם שייקספיר ובני-דורו מאת דורי פרנס גל אורן, החיים כמות שהם , מוסף "שבת", מקור ראשון, 30 במרץ 2012 קטעים ממקבת, סונטה 116 ורומיאו ויוליה בהגייה האנגלית של המאה ה-16 . באדיבות המועצה הבריטית. דייוויד קמרון, ההשפעה של שייקספיר נמצאת בכל מקום , באתר ynet, 7 בינואר 2016 AP, חוקרים אישרו: גולגולת שייקספיר נעלמה מקברו , באתר ynet, 24 במרץ 2016 כל עבודותיו של שייקספיר הספרייה הבריטית - 93 העותקים המקוריים בקוארטו
- תרגומים מכתבי שייקספיר מאת דורי פרנס כל סונטות שייקספיר , בתרגום זיוה שמיר שייקספיר ללא חת , כל המחזות בלוויית תרגום לאנגלית בת-ימינו. אתר שייקספיר 2016 של ה-BBC , מאות קטעים מוקלטים מיצירות שייקספיר הערות שוליים
צור ארליך, "ונוס ואדוניס" - סקירת הספר , השילוח 3, פברואר 2017
Shakespeare: Original pronunciation
בערוץ האוניברסיטה הפתוחה של בריטניה ביו-טיוב.; Shakespeare read in Elizabethan accent reveals 'puns, jokes and rhymes' , דיילי טלגרף.
Gideon Toury. Descriptive Translation Studies – and Beyond. John Benjamins, 2012. עמ' 171-172.
Dror Abend-David, "Scorned My Nation": A Comparison of Translations of The Merchant of Venice into German, Hebrew, and Yiddish, Peter Lang, 2003. עמ' 126.; Michael Dobson, Stanley W. Wells, The Oxford Companion to Shakespeare, Oxford University Press, 2001. עמ' 216.
ב"הבימה" , דואר היום, 22 בספטמבר 1930
יהודה עופר, אמיל פוירשטיין, המאה העשרים: בארץ, בתפוצות, בעולם, הוצאת משרד הביטחון, 1979. עמ' 114.
שמעון פינקל, בצל מאבקים: רשמים ורשימות, עקד 1990. עמ' 176.
תל אביב:הצגת הבכורה של "הבימה" , דואר היום, 13 בפברואר 1931
שלי זר-ציון, שיילוק עולה לארץ ישראל , קתדרה גיליון 110, טבת תשס"ד.
Wood, Michael (2003). In Search of Shakespeare. London: BBC Worldwide. pp. 84
^ Ackroyd, Peter (2005). Shakespeare- the Biography. London: Chatto and Windus. pp. 484
לתרגומי הסונטות לעברית ראו, למשל: זיוה שמיר, עיני אהובתי - כל סונטות שקספיר
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%9D_...
-----------------------------
William Shakespeare was the son of John Shakespeare, an alderman and a successful glover originally from Snitterfield, and Mary Arden, the daughter of an affluent landowning farmer. He was born in Stratford-upon-Avon and baptised there on 26 April 1564. His actual date of birth remains unknown, but is traditionally observed on 23 April, Saint George's Day. This date, which can be traced back to an 18th-century scholar's mistake, has proved appealing to biographers, since Shakespeare died 23 April 1616. He was the third child of eight and the eldest surviving son.
Dates follow the Julian calendar, used in England throughout Shakespeare's lifespan, but with the start of the year adjusted to 1 January. Under the Gregorian calendar, adopted in Catholic countries in 1582, Shakespeare died on 3 May (Schoenbaum 1987, xv).
Widely regarded as the greatest writer of all of the English language.
Here is a summary of William Shakespeare from [http://www.wikipedia.org]:
William Shakespeare (26 April 1564 (baptised) – 23 April 1616) was an English poet and playwright, widely regarded as the greatest writer in the English language and the world's pre-eminent dramatist. He is often called England's national poet and the "Bard of Avon". His extant works, including some collaborations, consist of about 38 plays, 154 sonnets, two long narrative poems, and a few other verses, the authorship of some of which is uncertain. His plays have been translated into every major living language and are performed more often than those of any other playwright.
Shakespeare was born and brought up in Stratford-upon-Avon. At the age of 18, he married Anne Hathaway, with whom he had three children: Susanna, and twins Hamnet and Judith. Between 1585 and 1592, he began a successful career in London as an actor, writer, and part-owner of a playing company called the Lord Chamberlain's Men, later known as the King's Men. He appears to have retired to Stratford around 1613 at age 49, where he died three years later. Few records of Shakespeare's private life survive, and there has been considerable speculation about such matters as his physical appearance, sexuality, religious beliefs, and whether the works attributed to him were written by others.
Shakespeare produced most of his known work between 1589 and 1613. His early plays were mainly comedies and histories, genres he raised to the peak of sophistication and artistry by the end of the 16th century. He then wrote mainly tragedies until about 1608, including Hamlet, King Lear, Othello, and Macbeth, considered some of the finest works in the English language. In his last phase, he wrote tragicomedies, also known as romances, and collaborated with other playwrights.
Many of his plays were published in editions of varying quality and accuracy during his lifetime. In 1623, John Heminges and Henry Condell, two friends and fellow actors of Shakespeare, published the First Folio, a collected edition of his dramatic works that included all but two of the plays now recognised as Shakespeare's. It was prefaced with a poem by Ben Jonson, in which Shakespeare is hailed, presciently, as "not of an age, but for all time."
Shakespeare was a respected poet and playwright in his own day, but his reputation did not rise to its present heights until the 19th century. The Romantics, in particular, acclaimed Shakespeare's genius, and the Victorians worshipped Shakespeare with a reverence that George Bernard Shaw called "bardolatry". In the 20th century, his work was repeatedly adopted and rediscovered by new movements in scholarship and performance. His plays remain highly popular today and are constantly studied, performed, and reinterpreted in diverse cultural and political contexts throughout the world.
Dates follow the Julian calendar, used in England throughout Shakespeare's lifespan, but with the start of the year adjusted to 1 January. Under the Gregorian calendar, adopted in Catholic countries in 1582, Shakespeare died on 3 May (Schoenbaum 1987, xv).
William Shakespeare (26 April 1564 (baptised) – 23 April 1616) was an English poet and playwright, widely regarded as the greatest writer in the English language and the world's pre-eminent dramatist. He is often called England's national poet and the "Bard of Avon". His extant works, including some collaborations, consist of about 38 plays, 154 sonnets, two long narrative poems, and a few other verses, the authorship of some of which is uncertain. His plays have been translated into every major living language and are performed more often than those of any other playwright.
Shakespeare was born and brought up in Stratford-upon-Avon. At the age of 18, he married Anne Hathaway, with whom he had three children: Susanna, and twins Hamnet and Judith. Between 1585 and 1592, he began a successful career in London as an actor, writer, and part-owner of a playing company called the Lord Chamberlain's Men, later known as the King's Men. He appears to have retired to Stratford around 1613 at age 49, where he died three years later. Few records of Shakespeare's private life survive, and there has been considerable speculation about such matters as his physical appearance, sexuality, religious beliefs, and whether the works attributed to him were written by others.
Shakespeare produced most of his known work between 1589 and 1613. His early plays were mainly comedies and histories, genres he raised to the peak of sophistication and artistry by the end of the 16th century. He then wrote mainly tragedies until about 1608, including Hamlet, King Lear, Othello, and Macbeth, considered some of the finest works in the English language. In his last phase, he wrote tragicomedies, also known as romances, and collaborated with other playwrights.
Many of his plays were published in editions of varying quality and accuracy during his lifetime. In 1623, John Heminges and Henry Condell, two friends and fellow actors of Shakespeare, published the First Folio, a collected edition of his dramatic works that included all but two of the plays now recognised as Shakespeare's. It was prefaced with a poem by Ben Jonson, in which Shakespeare is hailed, presciently, as "not of an age, but for all time."
Shakespeare was a respected poet and playwright in his own day, but his reputation did not rise to its present heights until the 19th century. The Romantics, in particular, acclaimed Shakespeare's genius, and the Victorians worshipped Shakespeare with a reverence that George Bernard Shaw called "bardolatry". In the 20th century, his work was repeatedly adopted and rediscovered by new movements in scholarship and performance. His plays remain highly popular today and are constantly studied, performed, and reinterpreted in diverse cultural and political contexts throughout the world.
| 1564 |
May 3, 1564
|
Stratford-upon-Avon, Warwickshire, England (United Kingdom)
|
 |
|
May 6, 1564
|
Holy Trinity Church, [26 April 1564 (Julian calendar)], Stratford-upon-Avon, Warwickshire, England (United Kingdom)
The earliest reference to William Shakespeare appears in the parish register for Holy Trinity Church in an entry for his baptism on April 26, 1564. The entry reads "Guilielmus filius Johannes Shakspere," or, in English, "William, son of John Shakespeare." Next to the entry, three "X"s added by a later hand highlight its significance. Source: http://www.shakespearedocumented.org/exhibition/document/parish-reg... |
 |
|
| 1583 |
May 26, 1583
|
Stratford-upon-Avon, Warwickshire, England, United Kingdom
|
|
| 1585 |
February 2, 1585
|
Stratford-upon-Avon, Warwickshire, England (United Kingdom)
|
|
|
February 2, 1585
|
Stratford-upon-Avon, Warwickshire, England (United Kingdom)
|
