David haLevi Segal, the famous author of Turei Zahav (TaZ/TuZ)

דוד הלוי סגל

David HaLevi Segal, דוד הלוי סגל ,wrote a commentary on Joseph Caro's Shulchan Aruch (Yoreh De'ah), which he published in Lublin in 1646. This commentary, known as the Turei Zahav ("Rows of Gold"), was accepted as one of the highest authorities on Jewish law.

Thereafter, Segal became known by the acronym of his work, the TaZ, also known as the Taz/Tuz - ט"ז) בעל הטו"ז) or the Turei Zahav.

Biography

Born in Ludmir, Volhynia (c. 1586–1667), Segal was the son of Samuel HaLevi Segal. His chief Torah teacher was his older brother, Isaac. He became a reputed Talmudic scholar, and married the daughter of Rabbi Joel Sirkes of Brest, The Bach, whom he frequently quoted in his works.

After residing with his father-in-law and continuing his Torah studies for several years, Segal and his family moved to Kraków. He was then appointed chief rabbi of Potelych (Polish Potylicz), near Rava, where he lived in great poverty. Later he went to Poznań, where he remained for several years.

Around 1641 he became Rav of the old community of Ostrog, or Ostroh, in Volhynia. There Segal established a famous yeshiva, and was soon recognized as one of the great halakhic authorities of his time.

In Ostrog, Segal wrote a commentary on Joseph Caro's Shulchan Aruch (Yoreh De'ah), which he published in Lublin in 1646. This commentary, known as the Turei Zahav ("Rows of Gold"), was accepted as one of the highest authorities on Jewish law. Thereafter, Segal became known by the acronym of his work, the TaZ.

Two years after the publication of his commentary, Segal and his family had to flee the massacres of the Cossack insurrection under Bogdan Chmielnicki in 1648–1649. Segal went to Steinitz near Ostrau, Moravia, where he remained for some time. Not happy in Moravia, he returned to Poland as soon as order was restored, settling in Lemberg, where he remained for the rest of his life.

In Lemberg, Segal was appointed Av Beit Din (head of the rabbinical court). When Rabbi Meïr Sack, chief rabbi of Lemberg, died in 1653, he succeeded him in this position as well.

Segal's last days were saddened by the death of his two sons, Mordechai and Solomon, who were killed in the riots occurring in Lemberg in the spring of 1664. His wife had died long before; now Segal married the widow of her brother, Samuel Hirz, Rav of Pińczów.

His third son from his first marriage, Isaiah, and his stepson, Aryeh Löb, were the two Polish scholars who were sent — probably by Segal, or at least with his consent — to Turkey in 1666 to investigate the claims of the pseudo-Messiah, Shabbetai Tzvi. The two returned with a present for Segal from Shabbetai Tzvi — a white silk robe, along with a letter in which the latter promised to avenge the wrongs of the Jews of Poland.

Segal's descendants were the Russian rabbinical family Paltrowitch, which produced 33 rabbis over several generations; American actress Gwyneth Paltrow descends from said family.

Works

Most of Segal's works were published long after his death.

The Turei Zahav (טורי זהב - "Rows of Gold"), an indispensable commentary on Shulchan Aruch (Orach Chayim), was published by Shabbethai Bass in Dyhernfurth in 1692, together with the Magen Abraham by Abraham Abele Gumbiner.

The title Turei Zahav is a play on the similar-sounding turei zahav (תורי זהב), "towers of gold", in Song of Songs 1:11. The title is abbreviated as Taz (ט"ז), and subtitled Magen David ("Shield of David", after Segal's first name) in many editions. Both commentaries (Taz and Magen Abraham), together with the main text, the Shulchan Aruch, were republished frequently with several other commentaries, and still hold first rank among halakhic authorities.

Two years before the publication of this work, Judel of Kovli, in Volhynia, a kabbalist and Talmudic scholar who wrote a commentary on Orach Chaim, gave money to have it published together with the Taz. His wishes were never carried out, and his money was used to publish another of Segal's works, Divrei David ("The Words of David"), a supercommentary on Rashi (Dyhernfurth, 1690).

Part of the Taz on Shulchan Aruch (Chosen Mishpat, to ch. ccxcvi), appeared separately in Hamburg in the same year, with notes by Tzvi Ashkenazi. The other half, in spite of various attempts and general demand, did not appear until about seventy years later (Berlin, 1761). The Taz on Shulchan Aruch (Eben ha-Ezer), which was utilized in manuscript by Samuel ben Phoebus, the author of Bet Shemuel on the same part of the Shulchan Aruch, was first printed in Zolkiev in 1754.

Segal also authored responsa which, though sometimes quoted from the manuscripts, were never published. He and Shabbethai Kohen (the ShaK) are the greatest halakhic authorities among the Acharonim; their decisions are of greater importance than those of Joseph Caro or of the Rema. In 1683, the Council of Four Lands declared that the authority of the Taz should be considered greater than that of the ShaK, but later the ShaK gained more and more in authority.

----------------------------------

מתוך לוחות זכרון

Jewish Dynasties

Read more: Jewishencyclopedia

MISSING GENERATIONS Missing Links Project

Ancestor of Uri "Ire" Shantzar (tombstone inscription). Perhaps via another descendant of the Turei Zahav named 'Uri'; R' Uri Heilprin or R' Uri Strelisker The Strelisker Rebbe.

בעל הטו"ז

מתוך הספר "התחדשות" מאת דוד אבירם ז"ל (הוצאת טבעוני, 1993) עמודים: 40 - 45:

"רבי דוד הלוי נולד בשנת 1586 בעיר לודמיר שבפלך ווהלין. אחיו הגדול, רבי יצחק הלוי, שימש לו כרבו, ממנו ספק את ראשית דרכו בתורה. האגדות מספרות, כי כבר בגיל שבע היה רבי דוד הלוי בקי ב"שלוש הבבות" (בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא). שמו ושמעו של העילוי הצעיר הגיעו עד לרבי יואל סירקש, בעל ה"בית חדש" (ב"ח), שכיהן אז ברבנות בעיר בריסק דליטה, והוא בחר בו לחתן לבתו הלמדנית, מרת רבקה. רבי דוד בא לבית חותנו, ושם הוסיף חיל בלימודים ביחד עם חבריו, תלמידי ישיבת הב"ח. כעבור זמן, לאחר שנפרד מבית חותנו, היא קבע את בית מדרשו בעיר קרקא. בהיותו שם מתו עליו בניו הקטנים. הוא הצדיק עליו את הדין בהאמינו שנענש על שקבע את דירתו מעל בית הכנסת. בשנת 1618 נתקבל כרב בקהילת פוטילצ'ה שבגליציה. היתה זו קהילה קטנה ואנשיה עניים, ועל כן חיי עוני ודוחק היו מנת חלקו. שנה לאחר מכן התמנה חותנו, הב"ח, לרב של קרקא. כאשר נסע לשם מבריסק עבר דרך פוטילצ'ה, ולדאבון ליבו ראה שם את גודל עוניו של חתנו החביב. מקרקא כתב לו הב"ח: ראיתי את עונייך ומאוד צר כי לא תוכל לשבת על התורה במנוחה...". לא חלף זמן רב ורבי דוד התקבל כרב בעיר פוזן, ושם כיהן ברבנות כעשרים שנה. לאחר פטירת חותנו הגאון, סמוך לשנת 1641, חזר לארץ מולדתו ווהלין, ונתקבל לרב באוסטרהא, שם ייסד ישיבה גדולה ומכל קצווי הארץ נהרו אליו תלמידים רבים. על ישיבה זו היתה גאוותו ועליה אמר: "מעולם לא ראיתי קיבוץ ישיבה חשובה כמוה". אכן, מישיבתו יצאו תלמידים רבים, שברבות הימים התפרסמו כרבנים גדולים. באוסטרהא כתב רבי דוד את ספרו הנודע לתהילה "טורי זהב" - זהב בגימטריה (14) זהה לדוד - לשולחן ערוך "יורה דעה", ולהפצרת תלמידיו גם הדפיסו בלובלין בשנת 1646. שאר החלקים הודפסו לאחר מותו. מפעל אדירים זה הוא בעיקרו ביאור ופירוש לארבעת חלקי השולחן ערוך. לאחר הופעתו התפשט הספר בכל תפוצת ישראל, וכל חכמי הדור וגדולי ההוראה ראוהו, שמחו לקראתו, קיימו וקיבלו את דבריו כהוראה הלכה למעשה. באחד המקורות, המביא את סיפורם של גדולי הפוסקים, נאמר, כי "בימינו לא יפסוק רב ומורה צדק בישראל שום הלכה מבלי לעיין או להתחשב בדעתו ובשיטתו של ה"טורי זהב", אשר מיצע והישווה את כל דעות הפוסקים שעד ימיו. תוך בירור מעמיק היה מפרק סתירות, שהתעוררו בין השיטות השונות לבין השולחן ערוך, ויש אשר אף סלל דרך ושיטה מקורית משלו בסוגיה מסויימת, כדי להגיע לכלל מסקנה ברורה בהלכה". באותה תקופה נחתו על היהודים פראות וגזירות ת"ח-ת"ט (1648-1649). היה זה כאר בוגדאן חמילינצקי פשט עם גדודיו - מסגרת התקוממות האוגראינים - על ערים רבות בפולין. ההתקוממות נועדה לפגוע לא רק בשלטונו פולין. בהזדמנות זו נפרעו הרוצים האוגראינים, מונעים על ידי אנטישמיות עזה, גם מהיהודים שנואי נפשם. בכל ישוב שכבשו החריבו קהילות יהודיות, זרעו הרג והרס ביהודים, שדדו את רכושם, אנסו את נשותיהם ובנותיהם ושרפו את בתיהם. יהודים רבים נמלטו מערבה מאימת האוקראינים. בהם היה גם רבי דוד בעל ה"טורי זהב". הוא נמלט למבצר אוליק, ואת דבר הינצלו באורך פלא תיאר ב"סליחות", שתיקן לאמרן בכ"ט בסיון. על פי תיאורו, אחרי שהעיר היתה נתונה במצור ימים רבים, והאוייב כבר החל לפרוץ את חומתה, נאספו בבית הכנסת כל אנשי העיר, והט"ז בראשם, והירבו בתפילה ובתחנונים. באמצע התנמנם הט"ז מרוב עייפות וחולשה. ואז, לפתע, שמע בחלומו קוראים לפניו את הפסוק "וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי". הט"ז הקיץ משנתו ואמר: "עם ה'! חיזקו בתפילה ובתחנונים, כי היום יראנו ה' נפלאות". והנה - כך מסופר - התותחים הישנים של המבצר, שזה זמן כבר לא פעלו, פתחו לפתע את לועותיהם, ירו אבני בליסטראות אל תוך מחנה האוייב, אשר נבהל מאוד וינס על נפשו. פרעות המלחמה הביאו את הט"ז לחיות חיי נדודים. בשנת 1650 היה בלולבין "בתוך הגולה אשר גלתה מחמת המציק", שם נשאל שאלה בדבר עגונה אחת שבעלה נהרג בעיר שברשין "ביום הרג רב". בתשובתו כותב הט"ז, כי אינו יכול לעיין בספרי הפוסקים, "מפני שנתבטלו כל ספרי הקודש מפני הגזירה", ולא נמצא בידו שום ספר מלבד גמרא וטור. לאחר מכן עבר להתגורר באחדות מערי גרמניה ומורביה (חלק מצ'כוסלובקיה העתידית). בכל מקום שאליו הגיע חרדו לקראתו גדולי העיר, והריצו לפניו את שאלותיהם בכל דבר קשה להם. בעברו דרך העיר הלישוי התאכסן ימים אחדים בביתו של רבי שבתעי כהן (ש"ך), והשתעשה עימו בדברי תורה. כאשר שקטה הארץ שב הט"ז לפולין, וב - 1654 התקבל כרב בפרבר של העיר לבוב. משם נסע כפעם בפעם להשתתף באסיפות של "ועד גאוני ארבע ארצות פולין". ברבנותו זו כיהן עד יומו האחרון, בכ"ו בשבט תכ"ז (1667), והוא בן 81. רבי דוד בעל הט"ז נמנה עם הרובד העליון של גאוני פולין בדורו, בעל סמכות עליונה בפסקי הלכה ובחיים הדתיים של דורו ושל הדורות הבאים. גדולי הרבנים כינוהו בכינויים כמו "שר התורה המזריח לעולם כולו בתורת ה'", "הגאון הגדול והמופלג" ועוד. בעת שבתו על כס הרבנות בלבוד שיכל את שני בניו מאשתו הראשונה, בנו הבכור, רבי מרדכי, ובנו השני, הידוע בכינויו החסיד רבי שלמה. משפחות ויזל, רבי יחיאל מיכאל (יחיאל מיכל - באידיש) ויזל, הם יוצאי חלציו של החסיד רבי שלמה. שני הבנים היו ידועים כתלמידי חכמים מופלגים, ואשר שקדו על התורה יומם ולילה. הם נהרו על קידוש השם בעטייה של עלילה שפלה, בשבת, ח' באייר תכ"ד (1664), בבית הכנסת שבלבוב. לאחר פטירת אשתו הראשונה, בתו של הב"ח, לקח לאשה את אלמנתו של גיסו, רבי שמואל צבי הירץ, בנו של הב"ח ורבה של פינצ'וב. בסוף ימיו נשמע בפולניה על אודות משיח השקר, שבתאי צבי. אז החליטה יהדות פולניה, בהסכמתו של רבי דוד, לשלוח שליחים אל שבתאי צבי, כדי לתהות על קנקנו ולהביא ידיעות מהימנות על "משיחיותו". למשימה זו נבחרו שני בניו של רבי דוד, רבי ישעיה סג"ל - רבה של קומרנו - ובנו החורג - שהביאה עימה אשתו השנייה, רבי אריה יהודה לייב בן רבי שמואל צבי בעל שו"ת "שאגת אריה וקול שחל". השניים באו אל שבתאי צבי, נועדו עימו, והוא נתן לכל אחד מהם שקל זהב ומיפחת, ושלח בידם איגרת שלומים אל הט"ז, וגם כתונת משי תפורה על זהב נתן, כדי להלבישה את רבי דוד כ"סגולה" לרפא ולחזק את בריאותו הרופפת של הישיש בן השמונים. כעבור זמן התברר, כי אכן, משיח שקר האיש. הסיפורים על הט"ז רבים מספור. נביא כאן שניים בלבד: רבי רפאל הכהן, רבה של אלטונה, סיפר כי אשה אחת באה אל רבי דוד ובכתה לפניו שימצא תרופה לבתה היחידה, הנוטה למות. הט"ז אמר לה: "לא רופא אנוכי ולא בעל שם, אבל זאת אוכל לעשות, כדי להיטיב עימך: מאחר שהיום תירצתי קושיה חמורה בדברי התוספות, אני נותן לבתך את התירוץ הזה, כדי שיגן עליה". מיד - כך מספרים, הוטב לבת ולאט לאט נרפאה לגמרי. רבי יוסף שאול נתנזון, רבה של לבוב, סיפר, כי בימיו - כ - 200 שנה לאחר פטירתו של הט"ז - נפתח במיקרה קברו של בעל "טורי זהב", ומצאוהו שלם בגופו והדור בלבושו, שלא שלטה בו רימה, ותולעה לא היתה בו. העלינו כאן רק חלק מסיפורו של בעל הט"ז, מבלי להיכנס לפרטי פרטים על מעמדו הרם בעולם הרבני, על סמכותו התורנית הבלתי מעורערת כמעט, שהשפיעה על כל הדורות, כולל דורנו אנו. אבותינו ואבות אבותינו בני משפחת ויזל היו תלמידי ישיבות, תלמידי חכמים ובעלי מישרות תורניות, החל בשוחטים ומלמדים (מורי הלכה) ועד דיינים ורבנים. אין צל של ספק, כי כולם למדו ושיננו את מישנתו של בעל הט"ז, ובוודאי לא הסתירו את גאוותם על היותם צאציו של הגאון העצום הזה. אין פלא, איפוא, ששמו של כוכב זסוהר זה בשמי היהדות נשמר בשלשלת הדורות, ומאב לבן נמסר על הייחוס המכובד הזה. במחקרו כותב דוד אבירם: בשנת 1985-1986, כאשר באתי לחקור את השלשלת המשפחתית שלנו, סיפרו לי אחי, כי אבא ז"ל אמר להם בשעתו, שמוצא המשפחה הוא מ"התורהזהב". המילים "תורה זהב" נאמרו בהברה אשכנזית. כך הם שמעו מאבא ז"ל, מבלי לדעת כלל מה פירוש צמד הלים הזה - האם זהו שם של אדם? מקום? ואולי שמו של ספר? חישפתי תחילה קצה חוט, מתוך מחשבה שאולי אבותינו חיו בספרד בתקופת "תור הזהב". רק מאוחר יותר התברר לי, כי במלים "תורה זהב" הכוונה היתה ל"טורי זהב". בעל הט"ז נפטר, כאמור, בגיל 81. על מצבתו נכתב לאמור:

ביום כ"ו שבט תר"ז לפ"ק נטמן הגאון הגדול מאור הגולה, הרב בעל הט"ז, מו"ה דוד בן מו"ה שמואל הלוי מחבר חיבורים יקרים, באור תורתו האיר לדור דורים על כל שולחן ערוך וארבעה טורים, הן בעודנו בחייםפ כבר זכה כי נפסקה כמותו הלכה, הוראה ושלמה, זכה וערוכה. ת.נ.צ.ב.ה.".