Sir Karl Raimund Popper [Companion of Honour (CH), Fellow of the Royal Society (FRS), Fellow of the British Academy (FBA)] was an Austrian Jewish-British philosopher and professor. He is generally regarded as one of the greatest philosophers of science of the 20th century.

Popper is known for his rejection of the classical inductivist views on the scientific method, in favour of empirical falsification: A theory in the empirical sciences can never be proven, but it can be falsified, meaning that it can and should be scrutinized by decisive experiments. Popper is also known for his opposition to the classical justificationist account of knowledge, which he replaced with critical rationalism, namely "the first non-justificational philosophy of criticism in the history of philosophy."

In political discourse, he is known for his vigorous defence of liberal democracy and the principles of social criticism that he came to believe made a flourishing open society possible. His political philosophy embraces ideas from all major democratic political ideologies and attempts to reconcile them: socialism/social democracy, libertarianism/classical liberalism and conservatism.

קרל ריימונד פופר

''''''(בגרמנית: Karl Raimund Popper; ‏ 28 ביולי 1902 – 17 בספטמבר 1994) היה פילוסוף אוסטרי-בריטי יהודי, מהפילוסופים המשפיעים ביותר במאה ה-20 בכלל, ובפילוסופיה של המדע בפרט.

פופר ידוע בדחייתו את האפיון הקלאסי של השיטה המדעית כאינדוקטיבית, קרי כמתקדמת וכצוברת ביסוס מן הפרט (תצפיות וניסויים) אל הכלל (חוקי הטבע). בניגוד לכך העמיד פופר את הצעתו לקריטריון ההפרכה: יש להחשיב כמשתייכת למדע האמפירי, רק מערכת תאורטית הניתנת לסתירה על ידי תצפית או מצב עניינים כלשהו. זאת, בשל אי-סימטרייה לוגית: בעוד שתוצאות אמפיריות, רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להוכיח מערכת תאורטית[1], די לעיתים בתוצאה אחת על מנת להפריכהּ (דדוקטיבית), בכך שתסתור אחת או יותר מההשלכות הלוגיות של המערכת[2].

מתוך ניתוח זה עודד פופר גישה לפיה במדע אנו מפעילים באופן יזום ביקורת מחמירה ככל האפשר כלפי השערותינו, בניסיון לחשוף את השגיאות בהן. בהמשך הרחיב והכליל גישה זו לתחומי ידע נוספים, בפילוסופיה אותה כינה "רציונליות ביקורתית"[3](אנ').

כן ידוע פופר בשל הגנתו הנמרצת על הדמוקרטיה הליברלית ועקרונות הביקורתיות החברתית, שעל פי השקפתו אלה הם עקרונות היסוד בדרך לחברה פתוחה ומשגשגת.[4]

תוכן עניינים 1 חייו 2 הגותו הפילוסופית 2.1 רקע לרעיונותיו 2.2 פילוסופיה של המדע 2.3 רציונליות 2.4 פילוסופיה של מדעי החברה 2.5 פילוסופיה פוליטית 2.5.1 פרדוקס הסובלנות 2.6 מטאפיזיקה 2.6.1 אמת 2.6.2 פלורליזם קוסמולוגי 2.6.3 בחירה חופשית 2.7 דת ואלוהים 3 השפעה 4 ביקורת 5 ספריו 6 ספריו שתורגמו לעברית 7 ראו גם 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים 10 הערות שוליים חייו פופר נולד בווינה, בירת אוסטריה, לסימון, עורך דין, ולג'ני לבית שיף. הוריו נטשו את היהדות והמירו את דתם לנצרות הפרוטסטנטית.

לאוניברסיטת וינה נרשם בשנת 1918, אף על פי שאת בחינות הבגרות השלים רק בגיל 20. בתקופה שלאחר מלחמת העולם, חוזה ורסאי והאינפלציה הגואה, ירדה משפחתו מנכסיה, ופופר נאלץ לעבוד למחייתו במקביל ללימודיו, כמורה למדעים וכנגר.

בשנת 1928 קיבל תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטת וינה, תחת הנחייתו של הפסיכולוג והבלשן הגרמני קרל לודוויג בילר(אנ'). עבודתו עסקה בשאלת המתודה המדעית בפסיכולוגיה קוגניטיבית. בשנת 1937, בעקבות עליית הנאציזם, היגר לניו זילנד, שם לימד פילוסופיה וכתב את ספרו המשפיע והנודע "החברה הפתוחה ואויביה". בשנת 1946 היגר לבריטניה, והתמנה לפרופסור ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", שבו הורה לוגיקה ומתודה מדעית. בשנת 1965 קיבל תואר אבירות מידי מלכת בריטניה.

קרל פופר נפטר ב-17 בספטמבר 1994, בגיל 92.

הגותו הפילוסופית רקע לרעיונותיו בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה רווחו באוסטריה ובאירופה כולה שלל תורות אידאולוגיות. פופר היה לסוציאליסט וב-1919 אף נטה לקומוניזם[%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9 מקור], אולם המציאות הקשה בהונגריה תחת שלטונו של בלה קון והצידוקים האידאולוגיים המרקסיסטיים לשפיכות דמים כחלק בלתי נמנע של שבירת הסדר הישן, הביאו אותו להתרחקות מהממסד המרקסיסטי. גם כשלאחר מכן תיאר את עצמו כסוציאליסט, כיוון לכך שהוא מחויב לצדק חברתי, ולא להיותו חלק מקולקטיב רעיוני במסגרת מאורגנת של מפלגה. לאחר מכן ביטא השקפות שלפיהן סוציאליזם ממוסד מביא לדיכוי ושהחירות קודמת לשוויון, ובהיעדרה לא ייתכן שוויון בין מי שאינם בני חורין.

כישלונן של המפלגות הדמוקרטיות במניעת השתלטות רוח הפשיזם על הפוליטיקה האוסטרית בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, הטריד רבות את פופר. הוא סבל באופן אישי מן ההשלכות הישירות של מחדל זה, שכן האירועים שלאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה על ידי הרייך הגרמני בשנת 1938) אילצו אותו לגלות. יצירותיו החשובות ביותר בתחום מדעי החברה - "דלות ההיסטוריציזם" ו"החברה הפתוחה ואויביה" נכתבו בהשראת מאורעות אלו וייצגו, במובן מסוים, את האידאולוגיות הטוטליטריות הנפוצות ששלטו אז בפוליטיקה של מרכז אירופה.

ספריו סיפקו הגנה על הליברליזם הדמוקרטי, בצורה של פילוסופיה פוליטית וחברתית. הם גם סיפקו ביקורת נרחבת על הנחות היסוד הפילוסופיות שעמדו ביסודן של כל צורות הטוטליטריזם בתקופתו.

פופר מצא עניין בתאוריות המדעיות והפילוסופיות שצמחו על רקע חיי הרוח האוסטרים, שהתפתחו בצל הסתלקותה של האימפריה האוסטרו-הונגרית וירידתה של אוסטריה ממעמד של מרכז פוליטי אירופי. בחיי הרוח לקחו חלק איינשטיין, פרויד, החוג הווינאי בהנהגת מוריץ שליק ועוד.

פעילותו של איינשטיין משכה אותו לכיוון הפיזיקה. בניגוד לרעיונותיהם של פרויד, מרקס והוגים אחרים, קסמה לפופר העובדה שבפיזיקה, לשיטתו, ניתן להתעמת עם העובדות ולהפריכן במידת האפשר. מבחן ההפרכה הפך בהמשך דרכו של פופר לנושא מרכזי בהגותו.

פופר היה אנטי לאומני והתנגד לציונות.

פילוסופיה של המדע פופר טבע את עקרון ההפרכה. על-פי עיקרון זה, מערכת תאורטית היא מדעית אם ניתן לחשוב על דרך להפריכה ובכך להעמידו במבחן. רעיון ההפרכה נובע מתפיסתו היסודית שלפיה האמת נפרדת מעולם התופעות, ובאופן עקרוני לא ניתן לאדם להגיע אליה באופן תקף לוגית - זאת בשל בעיית האינדוקציה - והמעניק איזשהו ביטחון אפיסטמי. כיוון שלוגית ניסיונות ותצפיות לא יכולות להוכיח את אמיתותה של מערכת תאורטית, ואילו די בהפרכה אחת בלבד כדי לשלול אותה – יכול המדע להתקדם, גרס פופר, מהפרכה להפרכה. בחשבון אחרון האדם מתקרב אל עבר האמת על ידי כך שהוא יכול לומר בביטחון מה אינו נכון או מה אינו אמיתי. ככל שהצטברות ההפרכות גדלה, כך יהיה המדע קרוב יותר להגשמת תכליתו, האמת. מסיבה זו הוא טען כי רעיון שאין אפשרות למצוא מבחן להפרכתו איננו רעיון מדעי (אך אין זאת אומרת שהוא איננו רעיון מעניין, חשוב ואף תורם להעשרת התרבות או ליכולתנו להשליט סדר בבואנו לתאר את חלקי המציאות שאינם ניתנים לתיאור מדעי). מסיבה זו, תאוריות של פרויד ומרקס אינן מדעיות, כיוון שלא ניתן עד כה לנסח מבחן שבמסגרתו הן עלולות להתברר כשגויות (הן אינן ניתנות להפרכה). תאוריה האוחזת בכלים נזילים כל כך עד שהיא יכולה להסביר כל תופעה, אינה יכולה להיחשב למדעית, בהיותה גמישה מספיק על מנת להסביר מדוע ההפרכה אינה תקפה. הפרוידיאנים יכולים, למשל, לבטל כל טענה לאי תקפותה של תורתם בתירוץ שטוען הטענה נמצא במצב של הכחשה או המרקסיסטים יכולים לטעון כי ההיסטוריה מראה כי הפועלים ימרדו. אם אכן ימרדו אזי תוכח התאוריה המרקסיסטית כנכונה, אך גם אם לא ימרדו, עדיין התאוריה לא תופרך, שכן אז יינתן הנימוק שהפועלים אינם מורדים משום שהם נמצאים תחת השפעתה של תודעה כוזבת.

פופר טען כי המדע אינו מתקדם באופן אינדוקטיבי על ידי הכללה של תצפיות לכדי חוקים כלליים ואימותם של חוקים אלה. בהיותו מושפע מבעיית האינדוקציה של יום, טען פופר שהמדע לעולם אינו יכול להוכיח את נכונותם של חוקי טבע. לכל היותר הוא יכול להעמיד את התאוריות שלו למבחן, לנסות לפסול טענות בלתי נכונות, וכן לבחור בתאוריה מסוימת מבין תאוריות מתחרות. המדע מסביר את המציאות על דרך השלילה, מדוע אירועים מסוימים אינם יכולים להתרחש. לדוגמה, הטענה שאי אפשר לשאת מים בכברה (מסננת) ממקום למקום. שום מדען לא ינסה להוכיח טענה כזו על ידי ניסיונות אינסופיים לבצע את המשימה הזו. בנוסף, פופר היה ריאליסט. הוא האמין שבאמצעות השיטה המדעית שניסח על השערות והפרכות, המדע משתפר ומתקרב לתיאור האמת שבטבע.

רציונליות פופר טען שהרציונליות אינה מוגבלת לתחום התאוריות האמפיריות או המדעיות, אלא שהיא רק מקרה מיוחד של שיטת הביקורת הכללית, השיטה של מציאת הסתירות וחיסולן ללא טענות אד-הוק. לפי השקפה זו, דיון רציונלי על רעיונות מטאפיזיים, על ערכים מוסריים ואפילו על מטרות, הוא בהחלט אפשרי. סטודנט של פופר, הפילוסוף ויליאם בארטלי השלישי, ניסה להקצין רעיון זה, וטען כי לא זו בלבד שביקורתיות יכולה לחרוג מעבר לידע האמפירי, אלא ניתן גם למתוח ביקורת על כל דבר בצורה "רציונלית".

פופר התנגד לתאוריית הצידוק במדע - תזה שהיא חלק מתורת ההכרה - המנסה להבין את ההצדקה של ההנחות והאמונות.

לטענתו, הפילוסופיה המסורתית מוטעה על ידי "העיקרון המדומה של סיבה מספקת". הוא סבור כי שום הנחה אינה יכולה להיות מוצדקת לעולם (באופן "מלא" ושלם) ולכן היעדר ראיות אינו ראיה להיעדר. במקום זאת, יש לבחון בדקדקנות את התאוריות. בשיטה המדעית, המטרה אינה למצוא או להוסיף טענות שמצדיקות או מוכיחות את התאוריה, אלא עלינו לחפש טעויות, סתירות ושגיאות בתאוריה כדי לחזק את נכונותה.

הוא כותב:

"אין כאלו דברים כמו טענות פוזיטיביסטיות טובות; ואין אנו זקוקים לטענות כאלה [...] אבל ברור שהפילוסופים לא ממש יכולים להאמין שזו דעתי, שלא לדבר על כך שהיא צודקת".

פילוסופיה של מדעי החברה פופר תרם לפילוסופיה של מדעי החברה שלושה רעיונות מרכזיים הקשורים זה בזה: אינדיבידואליזם מתודולוגי, ניתוח סיטואציה (situational analysis) ועקרון הרציונליות.

על-פי האינדיבידואליזם המתודולוגי (שבו תמך גם ההוגה והכלכלן היהודי לודוויג מיזס) על מדעי החברה להסביר את המציאות החברתית באמצעות פעולותיהם של יחידים ויחידים בלבד. פופר התנגד להשקפה המזוהה עם קרל מרקס, שלפיה קיימות קבוצות בחברה, כגון מעמדות, שהאינטרסים שלהן אינם ניתנים לרדוקציה לאינטרסים האינדיבידואליים של חבריהן.

ברעיון השני - ניתוח סיטואציה, קובע פופר כי על מנת לתאר את התנהגותם של יחידים, על מדעי החברה לבנות מודל של סיטואציה טיפוסית, שבתוכה פועלים אנשים כיחידים. פעולותיהם של האנשים בתוך המודל יוצרות תוצאות שאליהן התכוונו וכן תוצאות לא מכוונות. למשל, עסקאות שאנשים מבצעים כיחידים עשויות להביא לעליית מחירים. ניתוח הסיטואציה מנוגד לגישה שפופר מכנה "תיאורית הקנוניה", אשר לפיה על מנת להסביר מצבים חברתיים מסוימים עלינו לבחון אילו אינטרסים הם משרתים. את תיאורית הקנוניה מזהה פופר עם מרקס, שמסביר את התפתחות החברה המודרנית כמשרתת את האינטרסים של מעמד הבורגנות.

ברעיון השלישי - עקרון הרציונליות, קובע פופר כי על מדעי החברה להניח שהאנשים פועלים בתוך הסיטואציה באופן רציונלי, כלומר, באופן המתאים ביותר להשגת מטרותיהם בתוך הסיטואציה, בהתאם לכללי ההתנהגות בה. עקרון הרציונליות מנוגד לגישת הפסיכולוגיזם, שאותה פופר מבקר, ושלפיה על מדעי החברה להסביר התנהגות אנושית על ידי רדוקציה שלה לחוקים פסיכולוגיים בסיסיים.

פילוסופיה פוליטית ספרו החשוב ביותר בתחום הפילוסופיה הפוליטית, "החברה הפתוחה ואויביה", נכתב במהלך מלחמת העולם השנייה ויצא לאור בשנת 1945. פופר מצביע בספר על אפלטון כאביו הקדמון של הטוטליטריזם, ותוקף גם את הגל ומרקס. בספר מגן פופר על ליברליזם, על חשיבה ביקורתית ועל אחריות אישית של אנשים לפעולותיהם, ומגדירם כחיוניים לתפקודה התקין של החברה. רעיונות אלה עולים בקנה אחד עם פילוסופיית מדעי החברה שלו.

בנוסף, ספר חשוב נוסף של פופר הוא "דלות ההיסטוריציזם", שהוא ביקורת על המתודולוגיה של מדעי החברה, והגנה על "החברה הפתוחה". פופר ראה בהיסטוריציזם את התאוריה שההיסטוריה מתפתחת באופן בלתי נמנע, בהכרח על פי חוקים כלליים ידועים לקראת סיום סופי ודטרמיניסטי. הוא טען כי תפיסה זו היא אחת מההנחות התאורטיות העיקריות העומדות בבסיס רוב הצורות הסמכותניות והטוטליטריות.

הוא מוסיף כי ההיסטוריציזם מבוסס על הנחות מוטעות לגבי אופי החוקיות המדעית ואופי הניבויים. מאחר שצמיחת הידע האנושי היא גורם סיבתי בהתפתחות ההיסטוריה האנושית, ומאחר ש"שום חברה לא יכולה לחזות, מדעית, את מצבה העתידי", הוא טוען, שלא ייתכן שיהיה כל מדע אשר ינבא היסטוריה אנושית. עבור פופר, האינדטרמיניזם המטאפיזי וההיסטורי הולכים יד ביד.

פרדוקס הסובלנות אף על פי שפופר תמך בסובלנות, הוא טען שאין "לסבול" את חוסר הסובלנות, שכן אם הסובלנות תאפשר לאי-סובלנות לפרוח לחלוטין, הסובלנות תהפוך למאוימת ושברירית. ב"החברה הפתוחה ואויביה" הוא טען:

"סובלנות בלתי מוגבלת תוביל בסופו של דבר להיעלמות הסובלנות. אם נרחיב את הסובלנות הבלתי מוגבלת גם לאלה שאינם סובלניים, אם לא נהיה מוכנים להגן על חברה סובלנית נגד הסתערות של הבלתי-סובלניים, אזי הסובלנים יושמדו, והסובלנות איתם. בניסוח זה, אני לא מרמז, למשל, כי עלינו תמיד לדכא פילוסופיות בלתי-סובלניות; כל עוד אנחנו יכולים להתנגד להם על ידי טיעון רציונלי ולשמור עליהן באמצעות דעת הקהל, דיכוי בהחלט לא יהיה צעד חכם. אבל אנחנו צריכים לטעון את הזכות לדכא אותם במידת הצורך אפילו בכוח; שכן ייתכן כי יתברר שהם אינם מוכנים "לפגוש" אותנו בדיון רציונלי, אלא הם מתחילים לגנות את טיעונינו; הם עשויים לאסור על חסידיהם להאזין לטיעון רציונלי, משום שהוא מטעה, וללמד אותם לענות על טיעונים על ידי שימוש באגרופיהם או באקדחיהם. לכן עלינו לטעון, בשם הסובלנות, לא לסבול את חוסר הסובלנות. עלינו לטעון כי כל תנועה המטיפה לאי-סובלנות מציבה את עצמה מחוץ לחוק, ויש להתייחס להסתה לחוסר סובלנות ולרדיפות כאל עבריינות, כפי שאנו צריכים לשקול הסתה לרצח, או חטיפה, או להחייאת סחר העבדים, כפשע".

מטאפיזיקה אמת פלורליזם קוסמולוגי עבור פופר, ידע הוא אובייקטיבי, במובן שאינו תלוי בנושא הידיעה, ובעל מעמד אונטולוגי (כלומר, ידע כאובייקט).

בעקבות כך, הוא הציע שלושה עולמות:

העולם הראשון - העולם הפיזי; המצבים הפיזיים.

העולם השני - העולם של המוח; מצבים נפשיים, רעיונות ותפיסות.

העולם השלישי - גוף הידע האנושי הבא לידי ביטוי בצורות רבות; התוצרים של העולם השני הבאים לידי ביטוי מה"חומרים" של העולם הראשון (כלומר, ספרים, מסמכים, ציורים, סימפוניות, וכל היצירות שהאדם מעריך ומוקיר).

העולם השלישי, לטענתו, הוא תוצר של בני-אנוש אינדיבידואלים, בדיוק באותה דרך שבה חיה היא תוצר של המסלול של החיות האינדיבידואליות, וככזה, ישנם קיום ואבולוציה שאינם תלויים בנבדקים בודדים של ידע. לדעתו, השפעתו של "העולם השלישי" על המוח האנושי היחיד (העולם השני) היא חזקה לפחות כמו ההשפעה של "העולם הראשון".

במילים אחרות, הידע המוחזק על ידי תודעה אינדיבידואלית אחת, "חייבת" את הידע שלה לסך הידע המצטבר מהידע האנושי, המתבטא ביחס לעולם כחוויה ישירה. לפיכך, אפשר לומר שהצמיחה של הידע האנושי היא בעצם תוצר פונקציונלי של האבולוציה הבלתי תלויה של "העולם השלישי". פילוסופים רבים בני זמננו, כמו דניאל דנט, לא אימצו את השערתו של פופר לגבי "שלושה עולמות" מפני שלדעתם ההשערה מזכירה יותר מדי את הדמיון לדואליזם גוף-נפש.

בחירה חופשית פופר וחברו משכבר הימים, ג'ון אקלס, עסקו במשך שנים רבות בבעיית הרצון החופשי, והם בדרך כלל הסכימו על תאוריית הדואליזם האינטראקציוניסטי. עם זאת, למרות גישתו של פופר, הוא לא סבר כי המוח הוא חומר נפרד מהגוף: הוא חשב שתכונות נפשיות-פסיכולוגיות או אספקטים של בני אדם נבדלים זה מזה - קיימים שני עולמות, אחד של תכונות מנטליות ואחד של תכונות פיזיות ("Property dualism").[5][6]

בשנת 1965, כאשר העביר את הרצאת "ארתור הולי קומפטון" השנייה, פופר חזר על הרעיון של אינדטרמיניזם קוונטי כמקור וכבסיס לחופש האדם. אקלס הציע כי "נירונים בעלי נוכחות חשובה" עשויים לסייע בקבלת החלטות במוח. פופר מתח ביקורת על הרעיון שאירועים קוונטים "מוגברים" משפיעים על קבלת ההחלטות. הוא מרחיב:

"הרעיון שהאלטרנטיבה היחידה לדטרמיניזם היא מזל מזדמן, רעיונו של שליק, יחד עם עוד מהשקפותיו בנושא, ששאב מיום, שטען כי "הסרת" מה שהוא מכנה כ"צורך פיזי" חייבת תמיד להוביל ל"מזל"... זה בלתי אפשרי להודות שקיים קשר ישיר בין מזל ובין הכרחיות מוחלטת.

אני אטען מאוחר יותר כנגד הדוקטרינה החשובה הזאת, לפיה החלופה לדטרמיניזם היא מזל גרידא. עם זאת, עליי להודות כי הדוקטרינה נראית טובה למודלים הקוונטיים-תאורטיים שנועדו להסביר, או לפחות להמחיש, את האפשרות לחופש אנושי. זו כנראה הסיבה מדוע המודלים אלה כל כך משביעי רצון.

התזה האונטולוגית של יום ושליק, שלא ניתן למצוא שום עמדת אמצע בין מזל ודטרמיניזם, נראית לי לא רק דוגמטית ביותר, אלא אבסורדית בעליל; וזה מובן רק בהנחה שהם מאמינים בדטרמיניזם מוחלט, שבו מזל האו בסך הכל סימפטום לבורות שלנו".

פופר הבחין במשהו שאינו הצורך ל"שילוב" של אקראיות ("מזל") והכרחיות כדי להסביר את החירות, ואמר, "החירות היא לא מזל בלבד, אלא היא התוצאה של אינטראקציה מתוחכמת בין דבר כמעט אקראי או אקראי לגמרי, ודבר כמו שליטה מגבילה או סלקטיבית". בספרו משנת 1977 עם ג'ון אקלס, "העצמי והמוח שלו" (The Self and its Brain), פופר מגבש לבסוף מודל דו-שלבי ברצף זמני. הוא משווה בין הרצון החופשי והאבולוציה הדרוויניסטית ולברירה הטבעית:

"לרעיונות חדשים יש דמיון בולט למוטציות גנטיות. עכשיו, נסתכל לרגע על מוטציות גנטיות. מוטציות, כך נראה, הן תוצאה של אי-קביעתיות תאורטית-קוונטית (כמו השפעות הקרינה). לפיכך, הן גם הסתברותיים ולא נבחרו במקור בידי "עצמם", אבל פועלת עליהן הברירה הטבעית אשר מבטלת מוטציות לא הולמות או לא מסתגלות. עכשיו נוכל להעלות על הדעת תהליך דומה ביחס לרעיונות חדשים ולהחלטות חופשיות, ודברים דומים.

כלומר, מגוון של אפשרויות נגרם כתוצאה ממערך הסתברותי-מסתורי וקוונטי של אפשרויות שהוצגו על ידי המוח. על אלה אפוא יש סוג של הליך סלקטיבי אשר מבטל את ההצעות האלה ואת האפשרויות שאינן מקובלות על המוח".

דת ואלוהים בראיון שהעניק בשנת 1969 (שאותו התנה שיש לשומרו בסוד עד לאחר יום מותו) פופר סיכם את עמדתו על אלוהים:

"איני יודע אם אלוהים קיים או לא... יש מספר צורות של אתאיזם שהן יהירות ויומרניות בעיניי, ויש לדחות אותן. אבל אגנוסטיות - להודות שאיננו יודעים ולחפש - זה בסדר... כשאני מסתכל על מה שאני מכנה "מתנת החיים", אני מרגיש הכרת טובה שמזוהה עם כמה רעיונות דתיים על אלוהות, אבל ברגע שאני אפילו מדבר על זה, אני נבוך כי אני עלול לעשות לאלוהים משהו לא בסדר כשאני מדבר עליו".

הוא התנגד לדת המאורגנת, ואמר כי "היא נוטה להשתמש בשמו של אלוהים לשווא", תוך שהוא מציין את סכנת הפנאטיות בשל קונפליקטים דתיים: "כל העניין חוזר למיתוסים שלמרות היותם בעלי גרעין של אמת, אין בהם אמת כלל וכלל. למה המיתוס היהודי צריך להיות נכון והמיתוסים ההודיים והמצריים אינם נכונים?".

במכתב נוסף בנושא הוא הדגיש את עמדתו הסובלנית: "אף על פי שאני לא בעד הדת, אני חושב שאנחנו צריכים להראות כבוד לכל מי שמאמין בצורה כנות בדת".[7]

השפעה פופר מילא תפקיד חיוני ומרכזי ביצירת הפילוסופיה של המדע כתחום נפרד, מתוחם ואוטונומי מפילוסופיה "רגילה", בעיקר דרך יצירותיו הפורות והמשפיעות, וגם בזכות השפעתו על בני דורו ועל הסטודנטים שלמדו תחתיו.

בשנת 1946 ייסד את המחלקה לפילוסופיה, לוגיקה ושיטה מדעית ב"בית הספר לכלכלה של לונדון", ושם הרצה והשפיע על החוקרים אימרה לקטוש ועל פול פייראבנד, שניים מההוגים המובילים בפילוסופיה של המדע (שניהם הושפעו עמוקות מהגותו של פופר, אף על פי שפייראבנד חלק עליו לחלוטין ולקאטוס שינה חלקים מתורתו).

על אף שקיימת מחלוקת לגבי מידת ההשפעה, לפופר היה קשר הדוק וממושך עם הכלכלן פרידריך האייק, שגם הוא הגיע לבית הספר לכלכלה של לונדון מווינה. כל הוגה הצליח למצוא תמיכה ודמיון בעבודתו ובהגותו של האחר, והם אף ציטטו אחד את השני לעיתים קרובות. במכתב ששלח בשנת 1944, כתב פופר על האייק: "אני חושב שלמדתי ממך יותר מאשר מכל הוגה חי אחר, מלבד אולי אלפרד טרסקי". פופר הקדיש את ספרו "השערות והפרכות" להאייק. מצדו, האייק הקדיש אוסף של מאמרים ומחקרים בתחומים כמו פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה לפופר, ובשנת 1982 אמר עליו: "... מאז שספרו "הלוגיקה של הגילוי המדעי" יצא לראשונה ב-1934, הפכתי לחסיד שלם של התאוריה המתודולוגית שלו".

לפופר היו גם חברויות ארוכות עם הוגים נוספים כמו ההיסטוריון לאומנות ארנסט גומבריץ', הביולוג הבריטי פיטר מדאוור, ומדען המוח האוסטרלי ג'ון קרו אקלס. המשפטן הגרמני ריינהולד ציפליוס העיד על עצמו כי הוא משתמש בשיטתו של פופר של "נסייה וטעייה" בפילוסופיה המשפטית שלו.

השפעתו של פופר, הן באמצעות עבודתו בפילוסופיה של המדע והן באמצעות הפילוסופיה הפוליטית שלו, התרחבה גם מעבר לשערי אקדמיה. אחד מתלמידיו של פופר בבית הספר לכלכלה של לונדון היה ג'ורג' סורוס, שהפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח, שתרם כספים ל"מכון החברה הפתוחה", מכון מחקר לכבוד ספרו של פופר "החברה הפתוחה ואויביה".

ביקורת רוב הביקורת הפילוסופית על פופר נוגעת לעקרון ההפרכה. פופר מציג את יכולת ההפרכה כאידיאל וכעיקרון חשוב בשיטה מעשית של פתרון בעיות אנושי יעילה; לפיכך, המסקנות הנוכחיות של המדע הן חזקות יותר מפסאודו-מדע או מלא-מדע כלל, אם הן שרדו את שיטת הברירה הזו.

הוא אינו טוען כי מסקנות כאלה הן אמת, או שהמסקנות מתארות את השיטות המעשיות של מדען מסוים. במקום זאת, העקרון מוצע כעיקרון בסיסי למתודולוגיה (באם יחקק על ידי המערכת או הקהילה המדעית) ויוביל להתקדמות איטית אך יציבה של המדע (מידת ההתקדמות תיקבע על פי השילוב השיטה על ידי המערכת או הקהילה).

נטען כי רעיונותיו של פופר טועים לעיתים קרובות סוג של לוגיקה "קשה" של אמת, בעיקר בגלל המאורעות ההיסטוריים המשותפים של הופעתם בעת ובעונה אחת עם הפוזיטיביזם לוגי, שחסידיו טעו במטרותיו שלו.

בפילוסופיה של המדע ישנה השערה הנקראת "הוליזם אפיסטמולוגי" (Epistemological Holism, או התזה של קווין-דוהם) הטוענת כי אי-אפשר לבחון היפותזה אחת בפני עצמה, שכן כל היפותזה מגיעה כחלק מסביבת תאוריות שלמה. לכן, אנו מסוגלים לומר כי כל "החבילה" של התאוריות הרלוונטיות הופרכו, אבל איננו יכולים לומר בוודאות איזה רכיב של החבילה צריך להיות מוחלף בעקבות כך.

דוגמה לכך ניתנת על ידי גילוי כוכב הלכת נפטון: כאשר תנועתו של אורנוס נמצאה לא תואמת את התחזיות של חוקי ניוטון, התאוריה של שבעה כוכבי לכת במערכת השמש נדחתה, אך חוקי ניוטון עצמם לא נדחו. פופר התייחס לביקורת זו על עקרון ההפרכה בפרקים 3 ו-4 של "היגיון התגלית המדעית", ואף בכתבי יד שקדמו לו[8]. עבור פופר, הניסיון הבין-אישי לצמצום ולבידוד השגוי במערכת התאורטית שלנו - באופן פליבילי הוא בעצמו חלק מהפעילות המדעית

ספריו פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. בחלק מספריו עברה תקופה ארוכה בין פרסומם או הרצאתם במקור, בדרך כלל בגרמנית, לבין תפוצתם בשפה האנגלית. סדר הספרים לפי ההופעה המקורית:

היגיון התגלית המדעית (The Logic of Scientific Discovery, 1934/1959) דלות ההיסטוריציזם (The Poverty of Historicism, 1936/1957) החברה הפתוחה ואויביה (The Open Society and Its Enemies, 1945) השלמות ל"הלוגיקה של הגילוי המדעי" (3 ספרים) (Postcript to The Logic of Scientific Discovery: Realism and the Aim of Science; The Open Universe; Quantum Theory and the Schism in Physics, 1957/1982-3) השערות והפרכות (Conjectures and Refutations, 1963) ידע והבעיה הפסיכופיזית (1968/1996 ,Knowledge and the Mind-Body Problem) ידע אובייקטיבי: הגישה האבולוציונית (1972 ,Objective Knowledge: An Evolutionary Approach) מסע שאינו תם: אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית (1976 ,Unended Quest: An Intellectual Autobiography) העצמי ומוחו (The Self and Its Brain, 1977) ספריו שתורגמו לעברית החברה הפתוחה ואויביה, עורך - יוסף אגסי, תרגום - אהרן אמיר, הקדמה - יובל שטייניץ, הוצאת שלם, 2003. דלות ההיסטוריציזם, עורך - ברק בן-נתן, תרגום - פנינה זייץ, מבוא - זאב לוי, הוצאת שלם, 2009. היגיון התגלית המדעית - תורת-הידיעה של מדע הטבע המודרני, תרגם יוסף אגסי, הוצאת "עלו-עט", 2017. ראו גם פילוסופיה של המדע תומאס קון תקרית הדוקרן פוזיטיביזם לקריאה נוספת פרדריק רפאל, פופר, תרגמה עדי מרקוזה-הס, ידיעות ספרים, 2001. דייוויד אדמונדס וג'ון איידינאו, הדוקרן של ויטגנשטיין - סיפורו של ויכוח בין פופר ללודוויג ויטגנשטיין, תרגם יובל אילון, ידיעות אחרונות, 2005. אור דגן, קאמי ופופר: על האבסורד במדע, הוצאת רסלינג, 2013. קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: קרל פופר ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרל פופר קרל פופר , באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה רשימת הפרסומים של קרל פופר , בקטלוג הספרייה הלאומית קרל פופר באנציקלופדיה סטנפורד לפילוסופיה פופר קארל מדע: השערות והפרכות

קובץ DOC ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), פופר קארל , בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח אתר המוקדש לקארל פופר החברה הפתוחה ואויביה: ציטוטים נבחרים סיכום של כל פרקי הספר

(באנגלית) שירי לב-ארי, קרל הגדול ואויביו , באתר הארץ קרל פופר

באתר Find a Grave (באנגלית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A8%D7%9C_%D7%A4%D7%95%D7%A4...

--------------------------------

Sir Karl Raimund Popper, CH FRS FBA was an Austrian Jewish-British philosopher and professor. He is generally regarded as one of the greatest philosophers of science of the 20th century.

Popper is known for his rejection of the classical inductivist views on the scientific method, in favour of empirical falsification: A theory in the empirical sciences can never be proven, but it can be falsified, meaning that it can and should be scrutinized by decisive experiments. Popper is also known for his opposition to the classical justificationist account of knowledge, which he replaced with critical rationalism, namely "the first non-justificational philosophy of criticism in the history of philosophy."

In political discourse, he is known for his vigorous defence of liberal democracy and the principles of social criticism that he came to believe made a flourishing open society possible. His political philosophy embraces ideas from all major democratic political ideologies and attempts to reconcile them: socialism/social democracy, libertarianism/classical liberalism and conservatism.