Google Doodle May 6, 2016

Sigmund Freud, born Sigismund Schlomo Freud (6 May 1856 – 23 September 1939), was a Jewish Austrian neurologist who founded the psychoanalytic school of psychiatry.

Freud is best known for his theories of the unconscious mind and the defense mechanism of repression, and for creating the clinical practice of psychoanalysis for treating psychopathology through dialogue between a patient, technically referred to as an "analysand", and a psychoanalyst. Freud is also renowned for his redefinition of sexual desire as the primary motivational energy of human life, as well as for his therapeutic techniques, including the use of free association, his theory of transference in the therapeutic relationship, and the interpretation of dreams as sources of insight into unconscious desires. He was an early neurological researcher into cerebral palsy, and a prolific essayist, drawing on psychoanalysis to contribute to the history, interpretation and critique of culture.

While many of Freud's ideas have fallen out of favor or been modified by Neo-Freudians, and modern advances in the field of psychology have shown flaws in some of his theories, Freud's work remains influential in clinical approaches, and in the humanities and social sciences. He is considered one of the most prominent thinkers of the first half of the 20th century, in terms of originality and intellectual influence.

LINKS

Biography

Article

Jung vs Freud Movie

Freud Museum, London

Freud Museum, Vienna

PBS: Freud's Family and Childhood

Encyclopedia of Philosophy

Freud Family

Manuscripts and Letters

Videos, Photos, Writings

Family Tree

YouTube 1938 Audio Clip

Quotes

--------------------------

Geni Wiki Jewish Dynasties

• Sigmund Freud Wikipedia - English
• Sigmund Freud Wikipedia - German
• Sigmund Freud Wikipedia - French

  ---

  
  

Sigmund Freud, born Sigismund Schlomo Freud was an Austrian neurologist and the founder of psychoanalysis, a clinical method for treating psychopathology through dialogue between a patient and a psychoanalyst. Freud was born to Galician Jewish parents in the Moravian town of Freiberg, in the Austro-Hungarian Empire. He qualified as a doctor of medicine in 1881 at the University of Vienna. Upon completing his habilitation in 1885, he was appointed a docent in neuropathology and became an affiliated professor in 1902. Freud lived and worked in Vienna, having set up his clinical practice there in 1886. In 1938 Freud left Austria to escape the Nazis. He died in exile in the United Kingdom in 1939.

In creating psychoanalysis, Freud developed therapeutic techniques such as the use of free association and discovered transference, establishing its central role in the analytic process. Freud's redefinition of sexuality to include its infantile forms led him to formulate the Oedipus complex as the central tenet of psychoanalytical theory. His analysis of dreams as wish-fulfillments provided him with models for the clinical analysis of symptom formation and the underlying mechanisms of repression. On this basis Freud elaborated his theory of the unconscious and went on to develop a model of psychic structure comprising id, ego and super-ego. Freud postulated the existence of libido, an energy with which mental processes and structures are invested and which generates erotic attachments, and a death drive, the source of compulsive repetition, hate, aggression and neurotic guilt. In his later work Freud developed a wide-ranging interpretation and critique of religion and culture.

In 1902, Freud at last realised his long-standing ambition to be made a university professor. The title "professor extraordinarius" was important to Freud for the recognition and prestige it conferred, there being no salary or teaching duties attached to the post (he would be granted the enhanced status of "professor ordinarius" in 1920). Despite support from the university, his appointment had been blocked in successive years by the political authorities and it was secured only with the intervention of one of his more influential ex-patients, a Baroness Marie Ferstel, who had to bribe the minister of education with a painting.

By the end of the month, arrangements for Freud's own departure for London had become stalled, mired in a legally tortuous and financially extortionate process of negotiation with the Nazi authorities. The Nazi-appointed Kommissar put in charge of his assets and those of the IPA proved to be sympathetic to Freud's plight. Anton Sauerwald had studied chemistry at Vienna University under Professor Josef Herzig, an old friend of Freud's, and evidently retained, notwithstanding his Nazi Party allegiance, a respect for Freud's professional standing. Expected to disclose details of all Freud's bank accounts to his superiors and to follow their instructions to destroy the historic library of books housed in the offices of the IPA, in the event Sauerwald did neither, removing evidence of Freud's foreign bank accounts to his own safe-keeping and arranging the storage of the IPA library in the Austrian National Library where it remained until the end of the war. Princess Bonaparte arrived towards the end of June to discuss the fate of Freud's four elderly sisters left behind in Vienna. Her subsequent attempts to get them exit visas failed and they would all die in Nazi concentration camps.

Sauerwald was tried and imprisoned in 1945 by an Austrian court for his activities as a Nazi Party official. Responding to a plea from his wife, Anna Freud wrote to confirm that Sauerwald "used his office as our appointed commissar in such a manner as to protect my father". Her intervention helped secure his release from jail in 1947.

Three days after his death Freud's body was cremated at the Golders Green Crematorium in North London, with Harrods acting as funeral directors, on the instructions of his son, Ernst. Funeral orations were given by Ernest Jones and the Austrian author Stefan Zweig. Freud's ashes were later placed in the crematorium's Ernest George Columbarium. They rest on a plinth designed by his son, Ernst, in a sealed ancient Greek krater painted with Dionysian scenes that Freud had received as a gift from Princess Bonaparte and which he had kept in his study in Vienna for many years. After his wife, Martha, died in 1951, her ashes were also placed in the urn.

GEDCOM Note

Sigmund Freud´s Family Tree

Sigmund Freud´s parents were born and lived in Buchach. His father, Jacob Freud, was born in 1835. He married at age 19 but his wife died prematurely. At age 42 he got married a second time, to Amalia Nathanson. They had 2 sons and 5 daughters, one of whom was Sigmund.

According to the accompanying family tree, the surname Freud is derived from Freide. This was the name of an important woman and the family adopted her name.

In 1812 an Austrian government official arrived in Buchach in order to fulfill a law requiring that all inhabitants have official surnames. Thus was born the surname Freud.

The accompanying family tree was prepared in 1914 on the basis of the gravestone inscriptions in the Buchach cemetery and other documents. Its preparation took several years and the genealogy was approved by the Freud family.

Translator´s note: The above account contains numerous errors:

Sigmund Freud´s parents were not born in Buchach and there is no evidence that they lived there. His father was born in Tysmenitz and his mother in Brody, towns in eastern Galicia Freud´s grandfather, Schlomo Freud, was born in Buchach but moved to Tysmenitz as a young man. Schlomo´s ancestors, going back at least 4 generations, lived in Buchach.

Jacob Freud was born on December 18, 1815.

Jacob Freud married Sally Kanner in 1832. Thus he was 16 or 17 years old at the time of his first marriage. Sally died in 1852.

Jacob Freud married Amalia Nathanson on July 29, 1855. He was thus 39 years old at the time. There is unconfirmed evidence that Amalia was actually Jacob´s 3rd wife. He may have briefly been married to a woman with the first name of Rebekka between 1852 and his marriage to Amalia.

Sigmund Freud was actually the oldest of Jacob and Amalia´s children. He was born May 6, 1856.

Freide was the name of Schlomo Freud´s great-grandmother, a resident of Buchach.

The above information comes from Freud and his father´´ by Marianne Krull; translated by Arnold Pomerans. W. W. Norton, New York, 1986. It is confirmed in additional biographical accounts of Freud.

Birth: 1345 N • 1835-1856 I-N • 1835-1856 Drnholec nad Lubinou, Klokočov, Mniší, Prchalov, Příbor, Skotnice, Stikovec, Sýkorec, Véska, Větřkovice (290/297)
https://digi.archives.cz/da/permalink?xid=be85d01a-f13c-102f-8255-0...

זיגמונד פרויד

'

לידה 6 במאי 1856 האימפריה האוסטרית פטירה 23 בספטמבר 1939 (בגיל 83) לונדון, הממלכה המאוחדת ענף מדעי פסיכואנליזה מקום מגורים אוסטריה, אנגליה מקום קבורה Golders Green Crematorium עיסוק פסיכואנליטיקאי, נוירולוג, מדען מקום לימודים אוניברסיטת וינה מוסדות אוניברסיטת וינה מונחה לדוקטורט Otto Gross, משה וולף פרסים והוקרה פרס גתה (1930) חבר זר של החברה המלכותית עריכת הנתון בוויקינתונים בן/בת זוג Martha Bernays עריכת הנתון בוויקינתונים צאצאים אנה פרויד, Ernst L. Freud, Martin Freud, Jean-Martin Freud

חתימתו של זיגמונד פרויד זיגמוּנד פרויד (בגרמנית: Sigmund Freud), נולד בשם זיגיסמונד שלמה פרויד, Sigismund Schlomo Freud;‏ (6 במאי 1856, (א' באייר ה'תרט"ז), מוראביה – 23 בספטמבר 1939, (י' בתשרי ה'ת"ש) לונדון) היה פסיכולוג ונוירולוג אוסטרי-יהודי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 לימודים ועיסוק במחקר וברפואה 1.3 שנות חייו האחרונות 1.4 משפחה ושארים 2 עיסוקו במדע 2.1 תחילת דרכה של הפסיכואנליזה 2.2 שיטתו המדעית של פרויד 2.2.1 מודלים למבנה הנפש 2.2.2 מקור החרדות 3 השפעות פרויד על עולם הרוח והתרבות 4 היחס ליהדות ולציונות 5 אתרים לזכרו 6 כתביו שראו אור בעברית 7 לקריאה נוספת 8 קישורים חיצוניים 9 הערות שוליים

קורות חיים נעוריו ותחילת דרכו

בית הולדתו של פרויד בפרייברג, שכיום נמצאת בתחומי צ'כיה. הבית משמש כמוזיאון פרויד נולד בעיירה פרייברג שבמורביה (כיום בצ'כיה), אז חלק מהאימפריה האוסטרית, לאמליה לבית נתנזון וליעקב, סוחר צמר. על פי גרסה אחת אימצה משפחת אביו את השם "פרויד" ב-1812, על שם אם המשפחה, פריידה[1]. הוריו היו שניהם יהודים גליציאנים. זיגמונד היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו. כמו כן היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו לאישה בשם רבקה, מהתקופה בה התגורר בבוצ'אץ'.

בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1857 ירד יעקב מנכסיו. בשנת 1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. אף על פי שהיו דלי אמצעים וחיו בדירה צפופה, הוריו של זיגמונד השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעיתים על חשבון אחיו, שכן בלט בכישרונו כבר מגיל צעיר. בשבע משנות לימודיו בגימנסיה דורג ראשון בכיתתו[2].

בנעוריו התלבט פרויד בבחירת מקצוע, ונראה כי רצה בעיקר לעסוק במחקר. גישות שהשפיעו עליו בתקופה זו היו תורת האבולוציה של דרווין ורעיונותיו של גתה במאמרו "הטבע"[3]. כך, בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה. תחילה ביקש ללמוד את תורת המשפטים ולעסוק בענייני החברה, וכן התעניין בדת. לבסוף, זמן קצר לפני שעמד בבחינת הבגרות, הגיע פרויד למסקנה כי עליו ללמוד רפואה[4].

על נעוריו של פרויד ידוע מעט, שכן השמיד את רשימותיו האישיות לפחות פעמיים (בשנים 1885 ו-1907). מכתביו המאוחרים נשמרו בקנאות על ידי ארכיון זיגמונד פרויד, ושוחררו תחילה רק לביוגרף הרשמי שלו, ארנסט ג'ונס, ולחברים ספורים מהחוג הפנימי של הפסיכואנליזה. עם זאת, במהלך השנים הוצאו כמעט כל כתביו מהארכיון.

לימודים ועיסוק במחקר וברפואה במהלך לימודי הרפואה, עסק במחקר במעבדה לפיזיולוגיה של ארנסט וילהלם פון בְּרִיקֶה (von Brücke) בשנים 1876–1882, בתחום ההיסטולוגיה של מערכת העצבים. ב-1877 פרסם את מאמרו הראשון, בנושא מיניות הצלופחים. ב-1879 הפסיק את לימודיו לשנה אחת, כדי למלא את חובתו ולהתגייס לצבא האוסטרי, שם עסק בטיפול בחיילים חולים, ובשעות הפנאי תרגם מאמרים של ג'ון סטיוארט מיל. ב-1880 חזר ללימודיו, והשלים את מחויבויותיו לתואר דוקטור לרפואה בשנת 1881. הוא המשיך לעסוק במחקר במעבדתו של בריקה בשנה זו, עד ששוכנע על ידיו לעזוב ולעבור לעסוק בפרקטיקה רפואית כדי להרוויח כסף רב יותר לפרנסתו.

ב-1882 התארס פרויד עם מרתה ברנייס (Bernays) מהמבורג (1951-1861), נכדתו של הרב יצחק ברנייס. הם התארסו חודשיים לאחר שנפגשו לראשונה, כאשר ביקרה בבית משפחתו של פרויד, כידידתה של אחת מאחיותיו. שישה שבועות לאחר האירוסין, החל פרויד להתמחות ברפואה במחלקות השונות של בית החולים הכללי בעיר, ובמשך שלוש שנים התקדם בהדרגה בסולם הדרגות עד לדרגת פְּרִיבַטְדוֹצֶנְט (Privatdozent, 'מומחה ראשון' – רופא בכיר במחלקה). במקביל עבד במכון לאנטומיה בהדרכת הפנימאי הרמן נוֹתְנַאגֶל (Nothnagel) ואחר כך הנוירופתולוג תיאודור מיינֶרט (Meynert), שם ערך מחקרים בתחום המוח המוארך (medulla oblongata; אחד מחלקי גזע המוח) של האדם ומחלות עצבים.

בשנים 1884–1887 עסק פרויד בחקר השימושים הרפואיים של סם הקוקאין, וכתב את המאמר "על הקוקה" ("Über Coca"). הוא טען כי הקוקאין עשוי לסייע בהפחתת כאבים, דיכאון ותשישות, ויכול לגמול אנשים המכורים למורפיום[5]. הוא רשם לחלק ממטופליו מינוני קוקאין שונים (כולל לארוסתו מרתה כאשר חשה כאבים), ואף נטל מהקוקאין בעצמו מדי פעם, כסם ממריץ לשיפור תחושתו הכללית. אולם פרויד חש אכזבה וכישלון בתחום זה, כאשר בתקופה זו חקר עמיתו האופתלמולוג היהודי-אוסטרי קרל קולר (Koller) את השפעות הסם על בעלי חיים, וקצר את מרבית התהילה בגין גילויו על אודות יעילותו של הסם במהלך הרדמה מקומית בניתוחי עיניים עדינים. בהמשך גילה פרויד שבעקבות מינונים שרשם לידידו ארנסט פון פליישל-מרקסוב (von Fleischl-Marxow) כדי להפחית את סבלו מכאבים ואת התמכרותו למורפיום – ידידו צרך כמויות גדולות של קוקאין והתמכר לו בסופו של דבר, מה שתרם לתחושת האשמה של פרויד, ולאכזבה מהעיסוק במחקר על הקוקאין. עם זאת, נראה כי במהלך חייו המשיך פרויד לצרוך קוקאין בעצמו מדי פעם.

באוקטובר 1885 נסע פרויד לפריז, להשתלמות בתחום מחלות עצבים אצל הנוירולוג הנודע ז'אן-מרטן שארקו, בבית החולים פיטייה סלפטרייר (Pitié-Salpêtrière). הוא עסק במעבדתו במחקר נוירולוגי על שיתוק מוחין של ילדים ועל אפזיה, אך בעיקר התוודע שם לשיטותיו של שארקו לטיפול בהיסטריה נשית, ובהן ההיפנוזה. הוא התרשם מסגנונו ואישיותו של שארקו (לימים, ב-1889, קרא לבנו בשם ז'אן-מרטין, על שם שארקו), וכן מהופעותיו התיאטרליות בפני חוקרים ורופאים, שבהן הדגים סוגסטיה היפנוטית על נשים שסבלו משיתוק היסטרי באיבר מסוים בגופן וכך ריפא אותן. השתלמות זו הייתה משמעותית ביותר עבור פרויד, ובעקבותיה החליט לעבור מעיסוק במחקר לעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטיים. בדרכו חזרה לווינה עבר פרויד בברלין, שם עסק במשך מספר שבועות במחקר נוסף על מחלות ילדים.

בשנת 1886 חזר פרויד לווינה, ופתח מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים, ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. בשנה זו גם נישא למרתה ברנייס, לאחר ארבע שנות אירוסין, שברובן היה רחוק ממנה והתכתב עִמהּ בתדירות גבוהה. ב-1887 נולדה בתו הבכורה מתילדה.

ב-1887 הרצה פרויד מדי פעם על היסטריה גברית, ובאחת מהרצאותיו הכיר את וילהלם פליס (Fliess), חוקר מברלין, שתמך ברעיונותיו והפך לידידו הקרוב בשנים הבאות. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו.

שנות חייו האחרונות

ד"ר אנטון סוורוואלד, הקצין הנאצי שמונה להשתלט על נכסי היהודים באוסטריה, היה תלמיד של ידידו של פרויד והחליט לקרוא את כתביו. הרושם שכתבי פרויד הותירו על הקצין גרמו לו למעול בתפקידו. הוא הסתיר מפני השלטון הנאצי את דבר קיומם של חשבונות בנק שווייצריים בבעלות משפחת פרויד, ואף עזר ל-16 מבני המשפחה להשיג אשרות על מנת להימלט לאנגליה. המשפחה גם נעזרה בסיוע כלכלי ממטופלתו וידידתו של פרויד מארי בונפארט. כשביקש לעזוב את גרמניה, דרש הגסטפו מפרויד לחתום על הצהרה לפיה זכה ליחס הוגן. אנקדוטה פופולרית ייחסה לפרויד את התוספת הצינית "אני ממליץ בכל לשון של המלצה על הגסטפו לכל אדם"[6], אך המסמך המקורי, אשר התגלה ב־1989, מפריך את אותה אנקדוטה[7].

ב-4 ביוני 1938 הורשו פרויד ומשפחתו לעבור את הגבול לצרפת, ואז המשיכו מפריז ללונדון, שם חיו בהמפסטד, ברחוב מאנספילד גארדנס (Maresfield Gardens) מס' 20 (שבו שוכן היום מוזיאון פרויד). פרויד השווה את יציאתו לגלות לבקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס לאחר חורבן בית המקדש השני: "תן לי יבנה וחכמיה". "אנו עומדים ליזום אותו מהלך" הצהיר פרויד, "בסך הכל, אנו רגילים לרדיפות"[8].

בלונדון, בשנת 1938, התגשמה חלקית שאיפתו לזכות בהכרת החברה המלכותית כמדען מוביל, אף כי הצעת חוק, שיזם אוליבר לוקר-למפסון, להעניק לו וליהודים מגורשים אחרים אזרחות בריטית, נכשלה.[9] שני מזכירים של החברה המלכותית הביאו את ספר האגודה לפרויד לחתימה. על כך כתב לידידו הסופר ארנולד צווייג: "הם השאירו לי עותק של הספר, ואם היית כאן הייתי יכול להראות לך את החתימות, מזו של אייזק ניוטון ועד לזו של צ'ארלס דרווין. חֶברה טובה!".

פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, ובהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן כ-20 סיגרים ביום עד למותו.

ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו, ומת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופא.

משפחה ושארים

משפחת פרויד, 1898 לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים: ארנסט ל. פרויד, ז'אן מרטין פרויד, אוליבר פרויד, מתילדה פרויד, סופי פרויד, ואנה פרויד. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית.

פרויד הוא סבו של הצייר לוסיאן פרויד ושל הקומיקאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד. הוא סבא-רבא של העיתונאית אמה פרויד, של מעצבת האופנה בלה פרויד ושל אילי ההון מתיו פרויד וריא ויליאמס. אחותו אסתר אדולפינה נפטרה ב-29 בספטמבר 1942 במחנה הריכוז טרזיינשטט[10]. אחייניתו מרתה גרטרוד פרויד ששינתה את שמה ל-תום זיידמן-פרויד, ילדה את אביבה הררי. אחיינו הכפול (בן אחותו אנה ובן אחי אשתו, שהיה נשוי לה) שהיה גם שותפו בחלק מרעיונותיו ומחקריו היה התעמולן הבולט אדוארד ברנייס.

עיסוקו במדע תחילת דרכה של הפסיכואנליזה פרויד הבחין ששיטות הטיפול הקונבנציונליות שהיו נהוגות בזמנו, כולל היפנוזה, לטיפול בהיסטריה ובנוירוזות אינן יעילות. בתקופה זו החל להרהר גם בקונפליקטים מיניים כמקור לנוירוזות של נשים. כתוצאה מכך החל בשנת 1893 לכתוב ספר יחד עם עמיתו יוזף בְּרוֹיֶר, בשם "מחקרים על היסטריה" (Studien über Hysterie), שבו תוארה שיטת טיפול חדשה שבוצעה על ידי שיחה עם המטופל. במהלך הטיפול ביקש פרויד ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם – שיטה הנקראת כיום "אסוציאציות חופשיות". הספר פורסם בשנת 1895.

המקרה הראשון שבו נערך טיפול בשיטה זו, ואשר מתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 – הטיפול של ברוייר במטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בכינוי "אנה או". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זיכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בתסמינים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או.

במהלך 1895 המשיך פרויד לפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים כגון מלנכוליה, פרנויה ופוביות, וכן החל לפרש את חלומותיו. ב-1896 פרסם את "האטיולוגיה של ההיסטריה" (Zur Ätiologie der Hysterie), שם הופיע לראשונה המונח "פסיכואנליזה". במקביל המשיך פרויד במחקרים נוירולוגיים עבור נותנאגל, ופרסם ב-1897 את מחקרו "שיתוק מוחין בילדים".

ב-1896 נפטר אביו, ופרויד שקע במהלך האנליזה-העצמית שלו באבל ובהרהורים על העבר, על יחסיו עם אביו, ועל הקשר שלהם לתאוריות פסיכולוגיות. בתקופה זו פיתח את "תאוריית הפיתוי" השנויה במחלוקת, שלפיה נוירוזות בבגרות נובעות מטראומה נפשית בעקבות התעללות מינית של הורה בילדו. הוא זנח את התאוריה במהלך 1897. הוא הבין שלא כל הנוירוזות של מטופליו נובעות מטראומה מינית שבאמת התרחשה בילדות, כפי שהם תיארו במהלך ההיפנוזה והטיפולים בהם, אלא שמדובר בפרי דמיונם ובמשאלת ילדות בלבד של המטופלים כלפי הוריהם. בהמשך פיתח בעניין זה את הרעיונות על תסביך אדיפוס. עמיתו של פרויד, ברויר, התנגד לרעיונות אלו על המיניות בילדות והקשר שלה לנוירוזות, ולכן בתקופה זו נפרדו דרכיהם.

במהלך השנים הבאות החל פרויד לחשוב על הקונפליקטים המיניים והמשאלות הסמויות של האדם, כתכנים שכל אחד מנסה להדחיק אל הלא-מודע שלו. תכנים אלו עשויים לצוץ ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, בעיקר באמצעות החלומות של האדם. לפיכך טען פרויד כי פירוש חלומות אלו עשוי לתרום להבנת הקונפליקטים הלא מודעים, וכך למעשה להוות את "דרך המלך אל הלא-מודע", כהגדרתו. ב-1900 פורסם ספרו החשוב "פשר החלומות" (Die Traumdeutung), שבו כתב על רעיונות אלו, ותיאר ניתוחים של עשרות חלומות של מטופלים. ב-1901 פורסם ספרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Zur Psychopathologie des Alltagslebens), ובו תיאר לראשונה את מה שנודע מאז בכינוי "פליטה פרוידיאנית" – פליטת-פה או פליטת-קולמוס שמהווה אף היא הצצה אל הלא-מודע של האדם.

ב-1902 קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה. הוא נהג לכנס את עמיתיו מדי שבוע לדיונים בשיטתו, במה שכונה מאז "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". ב-1905 פרסם שני ספרים: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" (Drei Abhandlungen zur Sexualtheorie), שבו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס; וכן הספר "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (Der Witz und seine Beziehung zum Unbewußten), שבו העלה את הרעיון כי הומור או סרקזם הוא אחת הדרכים שבהן מאפשר האגו לתוכן מאיים לא-מודע להתבטא במודעות באופן מותאם ומקובל בחברה.

ב-1906 החלה היכרות ארוכת שנים של פרויד עם קרל גוסטב יונג, והם החלו להתכתב על הרעיונות הפסיכואנליטיים. תומכים נוספים שלו בתקופה זו היו שנדור פרנצי, ארנסט ג'ונס וקרל אברהם. אוטו ראנק התמנה באותה תקופה למזכיר "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי", ששמה שונה ב-1908 ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית". ב-1908 התקיים הכינוס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון, בזלצבורג. באותה שנה יצא ספרו "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" (Die 'kulturelle' Sexualmoral und die moderne Nervosität). ב-1909 פרסם פרויד את "הַאנְס הקטן – אנליזה של פוביה בילד בן חמש", בו הציג את המקרה המפורסם של האנס הקטן, תיאור המקרה הראשון של טיפול פסיכואנליטי בילדים – האנס סבל מפוביה ספציפית מסוסים, ופרויד טיפל בו באמצעות פרשנויות המבוססות על תסביך אדיפוס, שלפיהן האנס הִתִּיק את חרדת הסירוס מאביו אל חרדה מסוסים.

חברי "החברה הפסיכואנליטית הווינאית" בתצלום מ-1922. יושבים משמאל: פרויד, שנדור פרנצי והאנס זקס; עומדים משמאל: אוטו ראנק, קרל אברהם, מקס אייטינגון וארנסט ג'ונס ב-1909 ביקר פרויד בארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק, בלוויית יונג ופרנצי. הוא ייסד את כתב העת הראשון לפסיכואנליזה, ומינה את יונג לעורכו. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בתמיכתם של עמיתיו: מקס אייטינגון, מתומכיו בציריך, החל לבקר את דעותיו, אלפרד אדלר התפטר מ"החברה הפסיכואנליטית הווינאית", ובהמשך הצטרפו אחרים לביקורת. מ-1911 גבר המתח בין פרויד ליונג, ב-1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", בו התרחק מרעיונותיו של פרויד, ובעקבותיו התפטר מתפקיד עורך כתב העת הפסיכואנליטי ומנשיאות האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, והתנתק מפרויד. לפרויד מצידו הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. ב-1914 תקף בחריפות את יונג ואת אדלר במאמרו "דברי ימי התנועה הפסיכואנליטית", שנודע בכינוי "הפצצה", והעמיק את הקרע בינו לבין עמיתיו.

ספרים ומאמרים חשובים נוספים שפרסם פרויד בתקופה זו, הם "על הטיפול בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (1911), "על הנרקיסיזם" (1914), וכן "טוטם וטאבו" (Totem und Tabu;‏ 1913), שבו תיאר את גישתו כלפי מקורות התרבות והדת, בתגובה למאמריו של יונג בנושא. במקביל ייסד ב-1912 כתב עת פסיכואנליטי בשם "אימאגו" (Imago), ומינה את אוטו ראנק לעורכו, וכן המשיך לקיים פעם בכמה שנים את הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק, בין השאר, בכתיבת ספר רחב יריעה על מטא-פסיכולוגיה, אך לבסוף הותיר מתוכו רק חמישה פרקים ושבעה השמיד. לאחר המלחמה טיפל בחיילים שסבלו מטראומות במהלכה. בשנת 1919 פרסם את פיתוחו לקונספט של המאוים (Unheimlich). ב-1920 פרסם את "מעבר לעקרון העונג" (Jenseits des Lustprinzips), על דחפי העונג (ארוס) והמוות (תנטוס). זוועות המלחמה הביאו לכך שהדגיש כי לצד הארוס גם התנטוס האלים וההרסני הוא חלק מהנפש האנושית. ב-1923 פרסם את המשכו, "האני והסתם" (או "האגו והאיד"; Das Ich und das Es), בו תיאר את המודל הסטרוקטורלי. בתקופה זו התגלה אצלו סרטן בחיך, והוא החל בסדרת ניתוחים בפיו.

ב-1926 פיתח את התאוריה הפסיכואנליטית לגבי חרדה, ופרסם את ספרו "עכבה, סימפטום וחרדה". בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי.

שיטתו המדעית של פרויד

דיאגרמה המציגה את עיקרי תורתו של פרויד לגבי נפש האדם והכוחות הפועלים עליה פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.

לגורם זה ישנן כמה משמעויות שחשובות להבנת תורתו של פרויד:

תפיסה דטרמיניסטית: אין מקור ההתגלגלויות הנפשיות בבחירה מודעת של האדם, אלא הן השתלשלות של המקרים הנפשיים. בכתביו משנת 1933 תיאר פרויד את מטרות הפסיכואנליזה כדלקמן: "השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית, בדיוק כפי שכל הדברים הבלתי אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזו". ניתן לומר כי לפי עקרון הדטרמיניזם, כל אירוע משמעותי בילדות ישפיע על האישיות בהמשך החיים. הנפש היא בעלת מבנה שלם המורכב רמות וישויות, שביניהם יש יחסים ברורים והם מצטרפים לחטיבה אחת שלמה – זאת בניגוד לפסיכולוגיות הקדומות שם יש מספר כוחות בנפש, ואין הגדרה מדויקת של היחסים ביניהם. פרויד, כהולך בעקבותיו של צ'ארלס דרווין, בחן את תהליך האבולוציה של בעל חיים, שבמיליון השנים האחרונות שלו נוצר גם האדם. כמדען הסיק כי התרבות, שהיא מאפיין של בן האנוש, מעלה תהיות רבות.

תהיות אלו נובעות בעיקר מכך שלפי מחקרים אנתרופולוגיים רק בכ-150,000 שנים האחרונות התפתחה תרבות בחברת בני האדם. מבחינה אבולוציונית, נדרשו כ-150 מיליון שנים לדגים על מנת לההפך לזוחלים ולדו-חיים, וכ-170 מיליון שנים נוספות חלפו להתפתחות היונקים המוכרים כיום. חלק ניכר מנסיונותיו המחקריים של פרויד היה הניסיון למצוא פתרון לשאלה, כיצד אירע כי בכ-150,000 שנה פיתח האדם את מאפייני התרבות השונים: מוזיקה, מוסר, מנהגים ומסורות, תלבושות, אהבה, וכו'.

הבסיס המדעי לתאוריות של פרויד הוא שנוי במחלוקת. בעיני מבקריו, היכולת לתקף אמפירית את מסקנותיו היא מוגבלת, ויעילותה הטיפולית של תורתו אינה גבוהה בכל מה שקשור לטיפול במחלות נפש. רבים מפקפקים האם ניתן לקרוא לה מדע, בהיותה מבוססת על טענות שלא ניתן להפריכן. כפי שניסח זאת, מבקרו של פרויד, הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום: :"אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם... אין כל ראיה אמפירית שקיימים מנגנוני הפעולה שאותם חוזה הפסיכואנליזה, כמו ההעברה והקתרזיס... עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו"

אחרים אומרים, לעומת זאת, שתוקפם של עיקרי תורת פרויד לא פג עד היום. הרעיון שמקורן של ההתנהגויות האנושיות הוא ביצר המין ובדחף התוקפנות זכה לחיזוק על ידי הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההבנה שגם לילדים יש דחפים מיניים מקובלת ביותר כיום. מקובל גם שטיבה של מערכת היחסים בין המטפל למטופל הוא קריטי להצלחת הטיפול. בראש ובראשונה תרם פרויד את המושג "לא מודע", שחשיבותו בתרבות ובפסיכולוגיה של ימינו לא תסולא בפז.

מודלים למבנה הנפש Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מודל הנפש הפרוידיאני פרויד הציע מודלים אחדים לתיאור הנפש ואופן פעולתה:

המודל הסטרוקטורלי: חלוקת הנפש לשלוש רשויות: סתמי (id), אני (ego) ואני עליון (super-ego). המודל הדינמי: מתאר את הדינמיקה בין הרשויות השונות. המודל הטופוגרפי: שלוש רמות מודעות של הנפש: המודע, הקדם מודע (או ה"סמוך למודע") והלא מודע. המודל הפסיכוסקסואלי: מתאר את שלבי התפתחותה של הנפש: השלב האוראלי, השלב האנאלי, השלב הפאלי, שלב החביון והשלב הגניטלי. מקור החרדות לפי גישתו של פרויד החרדה נוצרת על ידי המבנה הראשוני והיצרי של האישיות, במאבק בין דרישות הסתמי (איד) לבין הסופר אגו. היא נועדה לגלות סכנות פנימיות וחיצוניות ולהזהיר את האדם מפניהם. חלק מהתהליכים המתקיימים בנפש נמצאים בלא-מודע של האדם. זיגמונד פרויד הבחין בשלושה סוגי חרדה:

חרדה מציאותית - שמזהירה את האדם מפני סכנות ממשיות. חרדה נוירוטית - שהיא למעשה חשש מעונש - חשש שהדחפים והיצרים של האיד יתפרצו ודרישות המציאות עלולות להביא את האדם להיענש על מעשיו. חרדה מוסרית- שמתבטאת ברגשות אשמה שנועדו להזהיר את האדם מפני עונשים חמורים ביותר, לכאורה, שצפויים לו אם יבצע מעשה לא מוסרי בעיניו של האני עליון (סופר אגו), מבנה אישיות נוקשה שאחראי על ערכיות ומצפון האדם. השפעות פרויד על עולם הרוח והתרבות

דיוקנו של פרויד על שטר כסף פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו חרג הרבה מעבר לגבולות המדע. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית.

נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בתחום הדעת המכונה "פסיכולוגיה". אולם במחקר עמוק, מקיף ומהותי כמו שלו, לא ניתן לִתְחוֹם את המסקנות לענף מדעי אחד, שהרי חדרו גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד.

יש הרואים את פרויד כאחד מאבות המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקדומים, וכי רבות מן ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים יסודן בחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים.

עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות להיגיון ולמוסר (שהנו למעשה מנגנון מניעה תרבותי) אינה מוצדקת. האדם האידיאלי של פרויד הוא דווקא האדם הרציונלי, בעל המודעות ויכולת הבחירה, שמסוגל להכיר במציאות כמו שהיא מבלי לסבול מקונפליקטים לא מודעים. בעיני פרויד, תפקידה של הפסיכואנליזה היא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים יותר לעצמי האמיתי שלהם ובעלי הבנה טובה יותר לגבי מבנה נפשם; זאת כדי שיוכלו לחיות את חייהם חופשיים מעולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים. לדבריו, אין תכליתם של ההפרעות הנפשיות אלא סירוס העצמי האמיתי, על שלל יכולותיו ומלוא הפוטנציאל שבו.

ב-24 ביולי 1918, נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית. בטקס נאם הלורד ארתור ג'יימס בלפור והצהיר: "הפרופסורים זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית"[11].

היחס ליהדות ולציונות פרויד היה אתאיסט;[12] בהקדמתו למהדורה העברית של "טוטם וטאבו" כתב פרויד שהוא מנוכר לחלוטין לדת אבותיו, "כמו לכל דת אחרת". מאידך, הוא ממשיך שם וכותב שמעולם לא הכחיש את השתייכותו לעמו, חש את עצמיותו כיהודית ואינו מבקש שתהיה אחרת.

אף שפרויד סבר כי הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות), הוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו, ובהזדמנויות רבות אף התגאה בה[13]. את התכתבויותיו הפרטיות תיבל בטבעיות במילים השאובות משפת היידיש[14]. עם זאת חשש שמא, בשל יהדותו ויהדות תלמידיו, תוגדר הפסיכואנליזה כ"מדע יהודי" ותדחה בשל כך בחוגי האקדמיה, מה שאכן התרחש תחת השלטון הנאצי. יתרה מזאת, הוא עצמו העלה את החשש שמא האנטיפתיה כנגד הפסיכואנליזה מקורה בכך שראשון נציגיה הוא יהודי[15]. יש הסבורים שפרויד קירב מאוד את תלמידו קרל יונג, שהיה שווייצרי-אתני ונוצרי[16], כדי שהפסיכואנליזה תהיה מקובלת יותר על האקדמיה האירופית.

יחסו של פרויד לציונות היה מורכב. הוא ראה בציונים, לפחות בהתחלה, משוגעים בעלי רעיון משיחי. במכתב ששלח בשנת 1930 לראש סניף קרן היסוד בווינה, ביטא פרויד הסתייגות חריפה מן הציונות מטעמים שונים ובין היתר בגלל יחסה לתושבים הערביים בארץ ישראל: "הפנאטיות של אנשינו, שאין לה כל יסוד, אחראית במידה מסוימת לחוסר האמון שהתעורר בקרב הערבים. אין בליבי כל אהדה לדבקות השגויה שהופכת חתיכת קיר הרודיאני לשריד קדושים לאומי, ועל ידי כך פוגעת ברגשותיהם של ילידי המקום"[17]. עם זאת, הוא נתן ביטוי לסולידריות שלו עם יהודי ארץ ישראל, בהיותו חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית ובכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית. במכתב משנת 1913 לעמיתתו היהודיה סבינה שפילריין, אם לשתי בנות שנכנסה להריון, כתב כי "הוא רוצה לחשוב שהוולד יהיה ילד ויתפתח כציוני וחסון". לאחר שנולדה לה בת, כתב לה: "טוב הדבר שהתינוק זה 'היא'. כעת אפשר להרהר בינתיים שוב בדבר זיגפריד בלונדיני".

בספרו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד" (Der Mann Moses und die monotheistische Religion;‏ 1939), טען פרויד שהיהדות מסייעת לשחרר את האנושות מכבלי העולם האמפירי ופותחת אפשרויות חדשות למחשבה ולפעולה. הוא טען כי מקור היהדות הוא ברגשות אשם ובניסיון לכפר על רצח אב קדמון, הוא משה.

אתרים לזכרו מעבר פרוייד שבאנטארקטיקה נקרא על שמו. כתביו שראו אור בעברית הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני (תרגום: י’ דבוסיס [=%D7%93%D7%91%D7%99%D7%A8]), ירושלים: דפוס הספר, תרפ"ח. תרגום נוסף: רסלינג, תרגום: נועה קול, 2009. שעורים במבוא לפסיכואנליזה (תרגם מגרמנית: י’ דבוסיס [=%D7%93%D7%91%D7%99%D7%A8], בלוית תמונות ורשימת מונחים), תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ד–תרצ"ה. טוטם וטאבו: כמה תאימות בחיי הנפש של הפראים ושל הנברוטיקנים (תרגם מגרמנית ברשות המחבר: י’ דבוסיס [=%D7%93%D7%91%D7%99%D7%A8]), ירושלים: קריית ספר, תרצ"ט. פסיכופתולוגיה של חיי יום יום: על שכחה, פליטת-פה, מעשה שגגה, אמונת-הבל וטעות (עם פתח דבר מאת מ’ איטינגון; [%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%9D מגרמנית: צ’ וויסלבסקי), תל אביב: חברת מסדה ('לגבולם'), תש"ב. התרבות והדת, מרחביה: ספרית פועלים, 1943. חיי ופעלי (עברית: שמואל גולן, צבי זהר), מרחביה: ספרית פועלים, 1947. א. על החלום : ב. רביזיה של תורת החלום (תרגם: מ’ ברכיהו), ירושלים: עבר, תשי"ד. שלוש מסות על התאוריה המינית (עברית: מנחם אילון), מרחביה: ספרית פועלים, 1954. פשר החלומות (תרגם: מ’ ברכיהו), תל אביב: יבנה, תשי"ט. כתבי זיגמונד פרויד, תל אביב: דביר, תשכ"ט–תשל"א. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה

באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת) משה האיש ואמונת היחוד (תרגם והוסיף אחרית דבר: משה אטר), תל אביב: דביר, תשל"ט-1978. טוטם וטאבו: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה

באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת) ; הוצאת רסלינג, 2013 (הקדמות ופרק מהספר , באתר פסיכולוגיה עברית) מבוא לפסיכואנאליזה (תרגם: חיים איזק ; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה

באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת) מעבר לעקרון העונג: ומסות אחרות (תרגם: חיים איזק; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. מעשה היצירה בראי הפסיכואנאליזה: על ההשפלה של חיי האהבה ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. תרבות בלא נחת: ומסות אחרות (תרגם: אריה בר; עריכה מדעית: ח. אורמיאן), תל אביב: דביר, תשמ"ח-1988. פרויד ודורה / זיגמונד פרויד ואחרים (עריכה: עמנואל ברמן; תרגום: אברהם הוס (מגרמנית), מרים קראוס (מאנגלית)), תל אביב: עם עובד, תשנ"ד-1993. איש הזאבים: מתולדותיה של נוירוזת ילדות (1918) (תרגום מגרמנית וייעוץ מדעי: ערן רולניק; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 1999. התרבות והדת (ערך: נתן זך), תל אביב: ספרית פועלים, תש"ס-2000. אבל ומלנכוליה: פעולות כפייתיות וטקסים דתיים (תרגם מגרמנית: אדם טננבאום; אחרית דבר: יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008. הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום עריכה ואחרית דבר: ערן רולניק; עורך ראשי ומחבר ההקדמה: עמנואל ברמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ב-2002. מיניות ואהבה (עריכה ומבוא: רות גולן ואחרים), תל אביב: עם עובד, תשס"ג-2002. הנס הקטן: אנליזה של פוביה בילד בן חמש: (1909) (תרגום מגרמנית: מרים רון; עריכת התרגום: יעקב לורך; עורך: דרור גרין), קיבוץ רמת יוחנן: ספרים, 2003. שתי נשים היסטריות: סיפורים פסיכואנליטיים (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004. מחקרים בהיסטריה (1893–1895) / זיגמונד פרויד, יוזף ברויאר (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004. על החלום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2004. איש העכברושים : הערות אודות מקרה של נוירוזה כפייתית (1909) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עריכה מדעית: יהויקים שטיין; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2004. שרבר: הערות פסיכואנליטיות על תיאור-מקרה אוטוביוגרפי של פרנויה (Dementia Paranoides)‏ (1911 [1910]) (תרגום מגרמנית: מרים קראוס; עורך: דרור גרין), צפת: ספרים, 2006. (מחקר על דניאל פאול שרבר) תרבות, דת ויהדות (תרגום מגרמנית: נועה קול, רחל בר-חיים; עריכה מדעית: יותם חותם), תל אביב: רסלינג, 2008. הבדיחה ויחסה ללא מודע (תרגום מגרמנית: רן הכהן; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007. הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה (תרגום מגרמנית: דנית דותן; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007. עכבה, סימפטום וחרדה (תרגום מגרמנית: יאיר אור; עריכה מדעית: ערן רולניק), תל אביב: רסלינג, 2007. פירוש החלום (העורך: עמנואל ברמן; תרגמה מגרמנית: רות גינזבורג; מבואות: רות גינזבורג, ערן רולניק; אחרית דבר: רבקה אייפרמן), תל אביב: עם עובד, תשס"ח-2007. חליפת מכתבים: מבחר (1906–1914) / זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג (תרגום מגרמנית: חיים מחלב; עריכה מדעית: יוסף שוורץ, יצחק בנימיני), תל אביב: רסלינג, 2008. משה האיש והדת המונותיאיסטית (תרגום מגרמנית: רות גינזבורג; עריכה מדעית: רקפת זלשיק), תל אביב: רסלינג, 2009. על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום (תרגום מגרמנית: אדם טננבאום, עריכה מדעית: ד"ר רקפת זלשיק, עריכת תרגום: נועה קול ), הוצאת רסלינג, 2015. לקריאה נוספת פיטר גיי, פרויד - פרשת חיים לזמננו, הוצאת דביר, 1993. אנתוני סטור, פרויד, הוצאת פפירוס, 1993. אנתוני סטור, פרויד: מבוא ביקורתי קצר, מאנגלית: משה זינגר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012. (קישור ל פרק ראשון מתוך הספר: חייו ואישיותו , באתר פסיכולוגיה עברית) מרגרט מוקנהאופט, זיגמונד פרויד - חוקר מסתורי התת-מודע, הוצאת משכל, 2000. ריצ'רד וולהיים, פרויד, דביר, 2001. (קריאת הספר בתצוגה מקדימה

באתר "גוגל ספרים" ספר זמין ברשת) יוסף חיים ירושלמי, משה של פרויד, הוצאת שלם, 2005. רוני סולן, חידת הילדות, הוצאת מודן, 2007. גבי שפלר (עורך), פרויד, תרבות ופסיכואנליזה: עיונים חדשים בתרבות בלא נחת, הוצאות דביר ומאגנס, 2009. (קישור ל פתח דבר מתוך הספר , באתר "טקסט") מרק אדמונדסון, מותו של זיגמונד פרויד, הוצאות, כתר ו"עברית", 2009. רות רונן, אמנות ללא נחת, עם עובד, 2010. שאול חיימוביץ', פרויד והפסיכיאטריה, רסלינג, 2010. פול פריס, ד"ר פרויד ביוגרפיה, מאנגלית: דפנה לוי, ספרי עליית הגג ולמשכל, 2010. (קישור ל הקדמה לספר

באתר "טקסט") לידיה פלם, פרויד האיש: ארכאולוג של הנפש, מצרפתית: דניאלה יואל, הוצאת רסלינג, 2010. ג'נט מלקולם, בארכיונים של פרויד, מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, 2010. מרקו מאואס, פרויד עם לאקאן, רסלינג, 2007. ז'אן מישל קינודוז, לקרוא את פרויד: גילוי כרונולוגי של יצירת פרויד, מצרפתית: אמוץ גלעדי, הקדמה ועריכה מדעית: אפחס בוראס, הוצאת תולעת ספרים, 2010. אדוארד סעיד, פרויד והלא-אירופאי, מאנגלית: יעל סלע, רסלינג, 2005. גוצ'ה סמילבסקי, אחותו של פרויד, תרגם מאנגלית : אמיר צוקרמן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016, (253 עמודים). זיגמונד פרויד, Group psychology and the analysis of the ego, הוצאת נורתון, 1989. זיגמונד פרויד, מכתב לזיגפריד ברנפלד, 1932. תירגם ערן רולניק , באתר הארץ, 22 במאי 2018 זיגמונד פרויד, מכתבים, תרגם, האיר וערך: ערן רולניק, הוצאת מודן, 2019[18] קישורים חיצוניים מיזמי קרן ויקימדיה ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: זיגמונד פרויד ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: זיגמונד פרויד על זיגמונד פרויד ‫נרי ליבנה, פולחן פרויד , באתר הארץ, 19 בספטמבר 2002‬ ‫זיגמונד פרויד, הומור יהודי על הספה , באתר ynet, 16 בינואר 2008‬ קטע קול ערן סבאג, "חיים של אחרים" על זיגמונד פרויד ‏, 11 באוגוסט 2011 קטע קול רן לוי, זיגמונד פרויד והפסיכואנליזה , באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו) קטע קול גיבור תרבות: תוכנית רדיו המוקדשת לזיגמונד פרויד , בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת Rorschach & Freudians

– סרטון הסבר על תאוריות אישיות והערכה פסיכולוגית מתוך CrashCourse , כולל התייחסות נרחבת לתאוריה של פרויד (באנגלית) סרטונים רו אורנים, מה חשב פרויד על הציונות? , "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, ספטמבר 2019 זיגמונד פרויד

באתר Find a Grave (באנגלית) ביקורת ופרשנות בתורתו התאוריה הפסיכוסקסואלית של פרויד , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח מבנה האישיות על-פי פרויד , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח הגישה הפסיכואנליטית: חרדה , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח הגישה הפסיכואנליטית: הדינמיקה של האישיות , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח ‫משה גנן, על 'משה והמונותיאיזם' לזיגמונד פרויד , באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 26 ביוני 2008‬ דן לחמן, זיגמונד פרויד / מיניות ואהבה דרור פימנטל, פרויד מלך הביצה - על "הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה: מבחר כתבים, א' , באתר היחידה להיסטוריה ותאוריה בבצלאל, גיליון 10, אוקטובר 2008 עוזי כרמי, טיפול פסיכולוגי ראשון - פרויד והמודל הקתרטי גדעון לב, תשעים שנה ל"עתידה של אשליה" של פרויד , באתר הארץ, 28 באוגוסט 2017 על מחקריו שמעון גלבץ, סדרת מאמרים תחת הכותרת: בחדר העבודה של זיגמונד פרויד באייל הקורא חיי פרויד ומחקריו בראי התמונות והפסלונים בחדרי עבודתו דמויות אב - מוריו הנערצים של פרויד והשפעתם עליו אדיפוס והספינקס - תסביך אדיפוס גרדיווה - השפעת הפסיכואנליזה על תחומי האמנות והספרות מ"טוטם וטאבו" ל"תרבות בלא נחת" "משה והמונותיאיזם" אבשלום אליצור, בשם האב, הבן והרוח הרעה פסיכואנליזה בעיר, לימודי פרויד לאקאן סדרת מאמרי מבוא לפסיכואנליזה של פרויד באתר טקסטולוגיה מן העיתונות קרלו שטנגר, הקריאה מפגישה אותנו עם אחד מעמודי התווך של המאה העשרים , באתר הארץ, 3 בספטמבר 2002 ‫גדי טאוב, הטעות של פרויד , באתר הארץ, 27 באפריל 2004, ‫הטעות של פרויד (מאמר המשך) , באתר הארץ, 27 באפריל 2004‬ ‫מרדכי גלדמן, ואולי היה זה החלום שבו חזה פרויד את מותו , באתר הארץ, 11 בפברואר 2008‬ ‫ערן רולניק, ואז מופיעה הבדיחה , באתר הארץ, 11 בפברואר 2008‬ ‫יצחק בנימיני, רצוני להאמין נעלם עם הקסם הנלווה להיותך כאן , באתר הארץ, 11 באפריל 2008‬ ‫דוד בר-גל, זיגמונד היקר, קרל ידידי , באתר הארץ, 14 ביולי 2008‬ ‫צפי סער, עכבר העיר אונליין, קולה של אמא קדומה , באתר הארץ, 23 בפברואר 2009‬ ‫ארץ טראגית ודמיונית , באתר הארץ, 20 במרץ 2009‬ טלי רווה, פרויד על ספת הפסיכולוגים , באתר ynet, 24 במרץ 2009 ‫יצחק לאור, המצעד הגדול , באתר הארץ, 31 ביולי 2009‬ ‫יצחק לאור, בחיפוש אחר האב המת , באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009‬ ‫יעקב שביט, מרדכי ערן, משה-אח'אנאתון ומשה-ח'מורבי: פרויד והזיכרון המודחק של היהדות , באתר הארץ, 18 בספטמבר 2009‬ ‫דוד בר-גל, תור החמלה | "פרויד, תרבות ופסיכואנליזה" , באתר הארץ, 11 בנובמבר 2009‬ ‫ספר חדש חושף: פקיד נאצי הציל את פרויד ממוות , באתר הארץ, 28 בדצמבר 2009‬ ‫מייקי דגן, טל לוי, לין, פרויד צדק. המאה ה-20 הייתה המאה של החלום , באתר הארץ, 29 במרץ 2010‬ ‫ערן רולניק, פרסום ראשון: מכתב שכתב פרויד לד"ר יוחנן לוינזון , באתר הארץ, 29 במרץ 2010‬ ‫שירי צור, מבעד לעשן הסיגר: על הספה עם זיגמונד פרויד , באתר הארץ, 29 בספטמבר 2010‬ יורי ילון, ‏שר הטבעות: אותרה טבעת אבודה של פרויד , באתר ישראל היום, 11 דצמבר 2011 גבריאל בוקובזה, איך השפיע פרויד על המשפט הפלילי בישראל ובארצות הברית , באתר הארץ, 26 בפברואר 2014 גדעון לב, על תפיסתו של פרויד את הדת , באתר הארץ, 28 באוגוסט 2017 גדעון לב, כולנו משתייכים לכנופיית מרצחים , באתר הארץ, 9 בנובמבר 2018; על פרויד בתקופת מלחמת העולם הראשונה ערן רולניק, מה מגלות הטבעות של זיגמונד פרויד , באתר הארץ, 15 אוגוסט 2018 ערן רולניק, המכתבים האינטימיים של פרויד , באתר הארץ, 27 ביוני 2019 Sigmund Freud - Timeline , Freud Museum, London Robert Bocock, (2002) Sigmund Freud , Routledge Toby Gelfand & John Kerr, (1992) Freud and the History of Psychoanalysis , Routledge הערות שוליים עיינו גם בפורטל: P psychology2.png	פורטל פסיכולוגיה

אילן היחש של זיגמונד פרויד , באתר על העיר בוצ'אץ'.

זיגמונד פרויד, דיוקן עצמו , עמ' 273, מתוך ספרו "טוטם וטאבו".

זיגמונד פרויד, דיוקן עצמו , עמ' 274, מתוך ספרו "טוטם וטאבו"

מאה אישים בעריכת לוי בן גרשון, "הדר" הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב ,1978, ערך: זיגמונד פרויד, עמוד 421 .

טענה זו מובאת בספר הבא: Byck, Robert. Cocaine Papers by Sigmund Freud. Edited with an Introduction by Robert Byck. New York, Stonehill, 1974.(באנגלית)

סיפור המשפט הסרקסטי נזכר (לא כאנקדוטה) אצל: שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1939-1933; תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל אביב 1997; עמ' 275.

ראו הגדרה של ה-Psychoanalysis Dictionary

לוראן כהן, הפסיכואנליזה כארץ מובטחת , באתר ynet, 29.02.08

Promised Lands: Freud's Exiles , מוזיאון פרויד בלונדון

Concentration camp of Theresienstadt - SpeedyLook encyclopedia

פרופ' דוד ברגל (בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית, האוניברסיטה העברית), ד"ר עופר אשכנזי (ראש מרכז קבנר-מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית), "הארץ - תרבות וספרות", מאמר : "יחסות והתייחסות, איינשטיין ופרויד", יום ששי כ"ח בניסן תשע"ו, 6.5.2016, עמוד 1

,Margaret Muckenhoupt, Sigmund Freud: Explorer of the Unconscious, Oxford University Press, 1997. עמ' 17.

פרויד כתב בשנת 1913 לסבינה שפילריין: "יהודים אנחנו וכאלה נישאר. האחרים רק ינצלו אותנו ולעולם לא יבינו או יכבדו אותנו". באוטוביוגרפיה שלו כתב: "הורי היו יהודים. גם אני נשארתי יהודי".

לדוגמה: "לא מכבר מצאתי לי כאן רופא שיניים הונגרי קטן (...) לאחר שנים ארוכות שבהן נתתי לגויים יסודיים וכבדי-יד לטפל בי אני שמח לתלות תקוות בשכל (Sechel) היהודי" - ערן רולניק, אז מה יהודי בפסיכואנליזה , באתר הארץ, 03.04.2006

(המאמר "ההתנגדויות לפסיכואנליזה").

כפי שעולה ממכתבו של פרויד לתלמידו אברהם קארל.

המכתב ש"אסור להראותו לזרים": מה באמת חשב פרויד על הציונות? , הספרנים, ‏2019-09-23 (בhe-IL)

אסתר פלד, מכתבי זיגמונד פרויד , באתר הארץ, 14 ביוני 2019 https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%99%D7%92%D7%9E%D7%95%D7%A0%...

--------------------------------------

Google Doodle May 6, 2016

Sigmund Freud, born Sigismund Schlomo Freud (6 May 1856 – 23 September 1939), was a Jewish Austrian neurologist who founded the psychoanalytic school of psychiatry.

Freud is best known for his theories of the unconscious mind and the defense mechanism of repression, and for creating the clinical practice of psychoanalysis for treating psychopathology through dialogue between a patient, technically referred to as an "analysand", and a psychoanalyst. Freud is also renowned for his redefinition of sexual desire as the primary motivational energy of human life, as well as for his therapeutic techniques, including the use of free association, his theory of transference in the therapeutic relationship, and the interpretation of dreams as sources of insight into unconscious desires. He was an early neurological researcher into cerebral palsy, and a prolific essayist, drawing on psychoanalysis to contribute to the history, interpretation and critique of culture.

While many of Freud's ideas have fallen out of favor or been modified by Neo-Freudians, and modern advances in the field of psychology have shown flaws in some of his theories, Freud's work remains influential in clinical approaches, and in the humanities and social sciences. He is considered one of the most prominent thinkers of the first half of the 20th century, in terms of originality and intellectual influence.

LINKS

Biography

Article

Jung vs Freud Movie

Freud Museum, London

Freud Museum, Vienna

PBS: Freud's Family and Childhood

Encyclopedia of Philosophy

Freud Family

Manuscripts and Letters

Videos, Photos, Writings

Family Tree

YouTube 1938 Audio Clip

Quotes

--------------------------

Geni Wiki Jewish Dynasties

• Sigmund Freud Wikipedia - English
• Sigmund Freud Wikipedia - German
• Sigmund Freud Wikipedia - French

  ---

  
  

Sigmund Freud, born Sigismund Schlomo Freud was an Austrian neurologist and the founder of psychoanalysis, a clinical method for treating psychopathology through dialogue between a patient and a psychoanalyst. Freud was born to Galician Jewish parents in the Moravian town of Freiberg, in the Austro-Hungarian Empire. He qualified as a doctor of medicine in 1881 at the University of Vienna. Upon completing his habilitation in 1885, he was appointed a docent in neuropathology and became an affiliated professor in 1902. Freud lived and worked in Vienna, having set up his clinical practice there in 1886. In 1938 Freud left Austria to escape the Nazis. He died in exile in the United Kingdom in 1939.

In creating psychoanalysis, Freud developed therapeutic techniques such as the use of free association and discovered transference, establishing its central role in the analytic process. Freud's redefinition of sexuality to include its infantile forms led him to formulate the Oedipus complex as the central tenet of psychoanalytical theory. His analysis of dreams as wish-fulfillments provided him with models for the clinical analysis of symptom formation and the underlying mechanisms of repression. On this basis Freud elaborated his theory of the unconscious and went on to develop a model of psychic structure comprising id, ego and super-ego. Freud postulated the existence of libido, an energy with which mental processes and structures are invested and which generates erotic attachments, and a death drive, the source of compulsive repetition, hate, aggression and neurotic guilt. In his later work Freud developed a wide-ranging interpretation and critique of religion and culture.

In 1902, Freud at last realised his long-standing ambition to be made a university professor. The title "professor extraordinarius" was important to Freud for the recognition and prestige it conferred, there being no salary or teaching duties attached to the post (he would be granted the enhanced status of "professor ordinarius" in 1920). Despite support from the university, his appointment had been blocked in successive years by the political authorities and it was secured only with the intervention of one of his more influential ex-patients, a Baroness Marie Ferstel, who had to bribe the minister of education with a painting.

By the end of the month, arrangements for Freud's own departure for London had become stalled, mired in a legally tortuous and financially extortionate process of negotiation with the Nazi authorities. The Nazi-appointed Kommissar put in charge of his assets and those of the IPA proved to be sympathetic to Freud's plight. Anton Sauerwald had studied chemistry at Vienna University under Professor Josef Herzig, an old friend of Freud's, and evidently retained, notwithstanding his Nazi Party allegiance, a respect for Freud's professional standing. Expected to disclose details of all Freud's bank accounts to his superiors and to follow their instructions to destroy the historic library of books housed in the offices of the IPA, in the event Sauerwald did neither, removing evidence of Freud's foreign bank accounts to his own safe-keeping and arranging the storage of the IPA library in the Austrian National Library where it remained until the end of the war. Princess Bonaparte arrived towards the end of June to discuss the fate of Freud's four elderly sisters left behind in Vienna. Her subsequent attempts to get them exit visas failed and they would all die in Nazi concentration camps.

Sauerwald was tried and imprisoned in 1945 by an Austrian court for his activities as a Nazi Party official. Responding to a plea from his wife, Anna Freud wrote to confirm that Sauerwald "used his office as our appointed commissar in such a manner as to protect my father". Her intervention helped secure his release from jail in 1947.

Three days after his death Freud's body was cremated at the Golders Green Crematorium in North London, with Harrods acting as funeral directors, on the instructions of his son, Ernst. Funeral orations were given by Ernest Jones and the Austrian author Stefan Zweig. Freud's ashes were later placed in the crematorium's Ernest George Columbarium. They rest on a plinth designed by his son, Ernst, in a sealed ancient Greek krater painted with Dionysian scenes that Freud had received as a gift from Princess Bonaparte and which he had kept in his study in Vienna for many years. After his wife, Martha, died in 1951, her ashes were also placed in the urn.