Alternate Language tabs exist

The name Christopher Columbus is the Anglicisation of the Latin Christophorus Columbus. The original name in 15th century Genoese language was Christoffa Corombo (pronounced IPA: [kriˈʃtɔffa kuˈrumbu) although the Italian language version of the name is Cristoforo Colombo.

Christopher Columbus (c. 31 October 1451 – 20 May 1506) was a navigator, colonizer, and explorer from the Republic of Genoa, in northwestern Italy whose voyages across the Atlantic Ocean led to general European awareness of the American continents in the Western Hemisphere. With his four voyages of exploration and several attempts at establishing a settlement on the island of Hispaniola, all funded by Isabella I of Castile, he initiated the process of Spanish colonization which foreshadowed general European colonization of the "New World".

Contrary to modern-day mythological beliefs about Columbus, he did not physically discover the continents of North or South or even Central America, he discovered the Bahaman and Caribbean Islands; and, despite the quite arrogant belief of many U.S. Americans, Universities, and even some town governments, who wrongly believe that "America" refers to the United States and have even banned Columbus' holiday under a mountain of false accusation, the term "Columbus discovered America" does not mean that he discovered the United States, nor did Columbus ever meet nor abuse nor enslave any Native Peoples upon the continent on which the nation of U.S.A. occupies. Nor does his "discovery of America" in any way imply that there were not any people in the Americas who had already discovered and populated it ages previously. The term "Columbus discovered America" is said from the perspective of Europeans who, in 1492, had zero knowledge that there was any land whatsoever west of Europe. Nor was he in any way responsible for the bloodshed and slavery that was to soon engulf the entire New World by the Spanish, Portuguese, French, Dutch, Danish and English nations (Columbus was, after all, an explorer merely seeking an alternate passage to India). By discovering a part of the Americas he is honored with "discovering America" (which is all land and islands from the northern tip of Canada to the southern tip of Argentina which Europe previously knew nothing of); and for this same reason the entirety of the land masses were named "America" (meaning "Lovable") in honor of explorer Amerigo Vespucci. Both continents were given the same name of "America" because at the time they were considered a single land mass, and in truth it was, until the creation of the Panama Canal which created two continents. Whether a person is sleeping in an Indian Teepee in New England, paddling a canoe down the Amazon River, climbing a mountain peak of Peru, crossing the deserts of Mexico, or swimming the blue waters of Jamaica, that person is in "America" - and a Citizen of any nation in the Americas is "an American", though the use of that term is commonly applied to Citizens from USA, being the first nation to include the word "America" in its name. What Columbus personally discovered was the Bahamas and Caribbean Islands; he was in fact preceded in the European discovery of the Americas by at least one other group - the Norse, led by Leif Ericson - who built a temporary settlement 500 years earlier at L'Anse aux Meadows and made it as far south as Cape Cod, which he called Vineland. But this was not generally known throughout Europe and even now is still debated. But though Columbus did not discover any continent, he did make "the Americas" known to Europe , and his discoveries did initiate widespread contact between Europeans and indigenous Americans.

The term "pre-Columbian" is usually used to refer to the peoples and cultures of the Americas before the arrival of Columbus and his European successors.

Columbus's initial 1492 voyage came at a critical time of emerging modern western imperialism and economic competition between developing kingdoms seeking wealth from the establishment of trade routes and colonies. In this sociopolitical climate, Columbus's far-fetched scheme won the attention of Isabella I of Castile. Severely underestimating the circumference of the Earth, he estimated that a westward route from Iberia to the Indies would be shorter than the overland trade route through Arabia. If true, this would allow Spain entry into the lucrative spice trade — heretofore commanded by the Arabs and Italians. Following his plotted course, he instead landed within the Bahamas Archipelago at a locale he named San Salvador. Mistaking the lands he encountered for Asia, he referred to the inhabitants as "indios" (Spanish for "Indians.

The anniversary of Columbus's 1492 landing in the Americas is usually observed as Columbus Day on 12 October in Spain and throughout the Americas, except Canada. In the United States it is observed annually on the second Monday in October.

Christopher Columbus was featured on a U.S. postage stamp issued in 1893.

• http://latinalista.com/general/did-you-know-that-christopher-columb...

COLÓN NACIÓN EN ITALIA NÁPOLES PERO ÉSTE LUGAR TAMBIÉN PERTENECIÓ LOS REINOS DE CASTILLA Y ARAGÓN Y SU CASA DUQUES DE VERAGUA POR ESO SE LLAMÓ ASÍ TERRITORIO DE SU JURISDICCIÓN EN TIERRA FIRME DEL MAR OCÉANO E INDIAS OCCIDENTALES,Y SUS HIJOS FUERON VIRREYES Y ALAS DCXXV LEGUAS CUADRADAS DUCADO DE VERAGUA DONDE ALA FECHA SE UBICA COSTA RICA PANAMÁ NICARAGUA,CUBA,HAITÍ,POR TANTO SU LENGUA LATINA ITALINA,POR FUERZA ESPÁÑOL EN LOS POLÍTICO,PORTUGUES POR OFICIO,PARTIÓ DE PUERTO DE PALOS PARA AMÉRICA LLEGANDO XII IX MCDLXXXXII PARA GLORIA DE LA SANTÍSIMA TRINIDAD ,UN DIOS VIVO VERDADERO EL DÍA DE NUESTRA SEÑORA DE SANTA MARÍA DEL PILAR QUIEN APARECIÓ A SANTIAGO APÓSTOL COPATRÓN DE ESPAÑA CON SANTA TERESA DE JESÚS.ADORADO GLORIFICADO ENSALZADO BENDITO JESUCRISTO Y SU SANTA IGLESIA CATÓLICA ROMANA Y APOSTÓLICA AMÉN ALELUYA"TU ERES PEDRO Y SOBRE ESTA PIEDRA EDIFICARÉ MI IGLESIA Y LAS PUERTAS DEL INFIERNO NO PREVALECERÁ CONTRA ELLA"(MATEO XVI)AMÉN ALELUYA

Cristóbal Colón (¿Génova?, 1451 - Valladolid, 20 de mayo de 1506) fue un navegante y cartógrafo de origen incierto (italiano, portugués o español) al servicio de la Corona de Castilla, famoso por haber realizado el denominado descubrimiento de América el 12 de octubre de 1492. Su llegada a América impulsó decisivamente la expansión mundial de Europa y la colonización por varias potencias europeas de gran parte del continente americano y de sus pobladores. Su personaje inspiró el nombre de un país: Colombia.

El origen de Colón es un absoluto enigma por haberse perdido mucho material, y por los intereses de varias provincias en adoptarlo como su hijo honorable. Aunque se barajan algunas hipotésis sobre su origen no se sabe nada con certeza; la primera hipotésis es que era de origen portugués, aunque actualmente esta hipótesis ha sido rechazada por muchos historiadores al demostrar que en sus cartas hay incorrecciones gramáticales propias de gente que ha aprendido el idioma y no lo tiene como materno;la segunda hipotésis es que era de origen italiano concretamente genovés; la tercera hipótesis es que era de origen español concretamente catalán basándose en la idea de que en sus escritos aunque todos en lengua española o castellana hay giros lingüísticos propios de la zona catalana. También existen conjeturas indicando su origen sefardí, de acuerdo a la tésis del historiador Salvador de Madariaga.

Cristóbal Colón fue un marino que, al servicio de la Corona de Castilla, encontró una ruta segura desde Europa hasta América (hasta entonces desconocida o indocumentada en Europa, Asia o África), arribando a ella el 12 de octubre de 1492.

En su primera expedición partió el 3 de agosto de 1492 desde el puerto de Palos de la Frontera (Huelva). Al parecer, Colón sostenía que podía alcanzarse el lejano oriente (las Indias) desde Europa viajando hacia el oeste, y que era posible realizar el viaje por mar con posibilidades de éxito[cita requerida]. En aquella época, los portugueses estaban buscando una ruta directa a Asia oriental bordeando África, pero no permitían la intromisión de naves de otras naciones en sus aguas. Desde los griegos (Eratóstenes) se conocía la circunferencia de la Tierra, por lo cual, los romanos habían inventado la enseña de las columnas de Hércules con una banda y la inscripción: Non Plus Ultra ("no más allá"), pues con esa circunferencia las naves no tenían probabilidades de llegar a las Indias. Al parecer, la hipótesis de Colón sobre la posibilidad del viaje se basaba en cálculos erróneos sobre el tamaño de la esfera, que suponía era más pequeña de lo que realmente es.

Otras teorías sostienen que Colón había oído, por habladurías de marinos, de la existencia de tierras mucho más cercanas a Europa de lo que se suponía científicamente que estaba Asia y que emprendió la tarea de alcanzarla para comerciar sin depender de Génova ni de Portugal. Específicamente, la teoría del prenauta sugiere que durante el tiempo que Colón pasó en las islas portuguesas del Atlántico, se hizo cargo de un marino portugués o español moribundo cuya carabela había sido arrastrada desde el golfo de Guinea hasta el Caribe por las corrientes. Para algunos investigadores podría tratarse de Alonso Sánchez de Huelva. Esta teoría sugiere que el prenauta le confió a Colón el secreto. La prueba más contundente a favor de esta teoría son las Capitulaciones de Santa Fe, ya que hablan de las tierras "descubiertas" al tiempo que otorgan a Colón una serie de privilegios no otorgados hasta entonces a nadie. Lo que sí es seguro es que Colón no solo alcanzó América, sino que regresó a Europa, realizando un total de cuatro viajes, y dando inicio a un régimen de viajes periódicos seguros desde Europa hasta América. Aunque es sabido que los siberianos habían llegado a América en el Pleistoceno, y que lo mismo hicieron los vikingos cerca del siglo XI, es a partir de los viajes de Colón y otros exploradores y conquistadores que lo sucedieron cuando se establecieron vínculos permanentes y puede hablar de descubrimiento, al tener reconocimiento de las naciones implicadas y testimonios contrastables en la época. A raíz de ello, algunas potencias europeas invadieron parte del territorio americano imponiendo su dominio sobre varias civilizaciones y pueblos allí instalados, como los imperios Inca y Azteca, entre otros. Como resultado fueron destruidas la mayor parte de esas culturas, incluyendo las técnicas de escritura y los testimonios escritos, sus conocimientos científicos y artísticos, sus religiones y la mayor parte de sus idiomas. También se impusieron varios idiomas y las religiones europeas, principalmente las diversas variantes del cristianismo.

Colón proyectó su viaje con el fin de traer de Oriente mercancías, en especial especias y oro. Las especias, seda y otros productos habían llegado siempre por la ruta que atravesaba Asia hasta Europa, por Asia Menor y Egipto, pero a partir de la expansión del Imperio Otomano, esta vía se hizo difícil y quedó monopolizada por estos y sus socios, los mercaderes italianos. Las naciones más ricas de la Europa de entonces, Portugal y Castilla, querían esas mercancías sin intermediarios. Los portugueses (cuya Reconquista acabó en el siglo XIII) se habían lanzado a navegar y habían encontrado el paso por el Cabo de Buena Esperanza, con ansias de crear su propio monopolio para competir con los comerciantes italianos, por lo que Castilla, al terminar su reconquista, hubo de buscar una ruta nueva.

Su llegada a América abrió también camino al envío hacia Europa de gran cantidad de alimentos que se cultivaban en esas tierras, como el maíz, la patata, el cacao, el tabaco, el pimiento, el zapallo, la calabaza, el poroto (nuevas variedades de judía o frijol) o la vainilla entre otros. Los investigadores han estimado que tres quintas partes de los cultivos actuales de todo el mundo fueron importadas desde América. En sentido inverso, la llegada de Colón llevó a América la rueda, el hierro, el caballo, el cerdo, el asno, el café, la caña de azúcar y las armas de fuego entre otras.

En su primer viaje alcanzó la isla de San Salvador (llamada Guanahani por los habitantes que encontraron), después de dos meses de travesía, visitando después Cuba y La Española. Volvió a España siete meses después de su partida. En su último viaje sólo tardó un mes y cuatro días en alcanzar las costas de América.

La República de Colombia recibió este nombre como homenaje a Colón.

El nombre de este navegante puede traducirse como Cristóbal: el que lleva a Cristo; Colón: Espíritu Santo o paloma, de ahí que en la firma de Colón anterior a 1492 se lee Xpo ferens ("portador de Cristo"), que podría hacer referencia a la Orden de Cristo, a la que él pudo haber pertenecido.

La teoría más veces nombrada por los historiadores sostiene que Colón sería la castellanización del italiano Cristoforo Colombo, quien era hijo de Domenico Colombo, tejedor y luego comerciante, y de Susana Fontanarossa. Según esa teoría, su educación literaria fue escasa y se introdujo en la navegación a temprana edad.

Entre 1474 y 1475 habría viajado a la isla de Quíos, posesión genovesa en el mar Egeo, como marino y probablemente también como comerciante.

La historia más fidedigna y documentada de Cristóbal Colón comienza en 1476, cuando alcanza las costas portuguesas al parecer víctima del naufragio de un combate naval entre mercantes y corsarios. En esa historia es cuando en 1476, viajando rumbo a Inglaterra, su nave naufraga en una batalla entre mercantes de caucho y corsarios (el corsario Casenove), salvándose a nado y alcanzando las costas del Algarve. Desde allí partió a Lisboa, buscando la ayuda de su hermano Bartolomé (del que se sabe tan poco como del mismo Cristóbal, aparte de que también fue a Portugal, viviendo allí, y de que era versado en cosmografía y navegación, ayudando a Cristóbal en sus viajes), y de otros conocidos. Además de Bartolomé, podría haber tenido otros tres hermanos (aunque también en esto discrepan los historiadores): Giovanni Pellegrino, Giacomo y su hermana Bianchinetta. Otras fuentes sólo citan a hermanos mayores que Colón (que murieron) y a sus dos hermanos menores, Bartolomé y Diego.

Hasta 1485 vive en Portugal como agente de la casa Centurione de Madeira, realizando numerosos viajes con destinos variados, incluida Génova e Inglaterra, donde visitó Irlanda. Es en este viaje donde podría haber llegado a Islandia, escuchando leyendas de un camino hacia tierra nueva (Terranova) viajando hacia el oeste.

En 1479 contrajo matrimonio con doña Felipa Perestrelo e Moniz, hija del colonizador de las islas Madeira, Bartolomé de Perestrello, probablemente en Lisboa. Este matrimonio con una noble es la prueba más fundamentada que desdice la teoría de la familia genovesa humilde de Cristóbal Colón, ya que en esa época no era posible un matrimonio entre nobles que no incluyese a otro noble. En 1480 tienen a su único hijo, Diego Colón, muriendo Felipa en enero de 1485, momento éste en que Cristóbal abandona Portugal viajando a Palos, donde se encontraban los reyes de Castilla y Aragón.

En los siguientes años y hasta su muerte vivió junto a la cordobesa huérfana Beatriz Enríquez de Arana, quien vivía junto a un primo trabajando como tejedores. Nunca se casaron, aunque le dejó su fortuna a esta mujer (Cristóbal Colón fue gobernador de las Indias, correspondiéndole un 10% de los beneficios de los viajes debido a las Capitulaciones de Santa Fe), e hizo que su primer hijo Diego la tratara como a su madre verdadera. Tuvieron un hijo, Fernando Colón (1488-1539) también llamado Hernando Colón, quien fue el biógrafo más cercano de su padre, escribiendo la obra "Vida del Almirante Don Cristóbal Colón" donde enaltecía a su padre (quizá en exceso) y viajando junto a Cristóbal a América en su cuarto viaje.

A partir de estas vivencias, Colón empezó a idear su plan de llegar a Cipango (el moderno Japón) y a las tierras del Gran Khan navegando hacia Occidente. Es difícil estimar en qué momento nació el proyecto, pero puede fecharse después de su matrimonio y antes de 1481.

Probablemente tuvo conocimientos de los informes del matemático y médico florentino Paolo dal Pozzo Toscanelli sobre la posibilidad de llegar a las Indias por el oeste, redactados a instancias del rey de Portugal, interesado en el asunto.

Sea como fuere, Colón tuvo acceso a una carta de Toscanelli que iba acompañada de un mapa en que se trazaba el trayecto a seguir al oriente asiático, incluidas todas las islas que se suponían debían estar en el trayecto. Este mapa y las noticias de Toscanelli estaban basados principalmente en los viajes de Marco Polo. Señalaba este último que entre el extremo occidental de Europa y Asia la distancia no era excesiva, estimando unas 6.500 leguas marinas el espacio entre Lisboa y Quinsay, y desde la legendaria Antilia al Cipango sólo 2.500 millas, lo que facilitaba la navegación.

Los libros que se conservan de la biblioteca de Colón aportan luz sobre lo que influyó en sus ideas, por su costumbre de subrayar los libros, y se deduce que los más subrayados serían los más leídos. Entre los que tienen más anotaciones están el Tractatus de Imago Mundi de Pierre d'Ailly, la Historia Rerum ubique Gestarum de Eneas Silvio Piccolomini, y especialmente Los Viajes de Marco Polo, que le dieron la idea de cómo era el oriente que soñaba encontrar.

La idea de Colón se basaba en que la Tierra tenía una circunferencia de 29.000 km, según la "medición" de Posidonio y la medida del grado terrestre de d'Ailly, sin considerar que éste hablaba de millas árabes y no italianas, que son más cortas, de modo que cifraba esa circunferencia en menos de las tres cuartas partes de la real, que por otro lado era la aceptada científicamente desde tiempos de Eratóstenes. Como resultado de lo anterior, según Colón, entre las Canarias y Cipango debía haber unas 2.400 millas marinas, siendo 10.700 en la realidad. Para mostrar su proyecto, dibujó un mapa, basado en el de Toscanelli, que incluía numerosas islas en el camino que harían más fácil la navegación.

Por 1483 ó 1484 presentó este proyecto ante el rey Juan II de Portugal, siendo rechazado, porque entonces estaba el rey intentando alejar a Castilla de sus colonias, ya que ésta estaba a punto de terminar su Reconquista y su poder era suficiente como para competir en ventaja con Portugal, para lo que estaba tratando una división del mundo entre los dos reinos ibéricos, que acabó en el Tratado de Tordesillas, y que dejaba a Castilla el viaje, incierto, por occidente como posibilidad, lo que, por otro lado, avalaba el dictamen de sus sabios, coincidente con el que después dieron los de Salamanca, que analizaron el proyecto y lo consideraron imposible.

No le quedó otro remedio que acudir a Castilla. Se dirigió con su hijo Diego Colón a Palos de la Frontera (Huelva), en 1485. En el vecino monasterio de La Rábida, hizo amistad con fray Juan Pérez y fray Antonio de Marchena, a quienes confió sus planes. Los frailes lo apoyaron y recomendaron a fray Hernando de Talavera, confesor de la reina Isabel I. En la vecina ciudad de Moguer también encontró el apoyo de la abadesa del convento de Santa Clara, Inés Enríquez, tía del rey Fernando el Católico. Colón se dirigió a la corte, establecida por entonces en Córdoba, entablando relaciones con importantes personajes del entorno real.

Si bien el Real Consejo rechazó su proyecto, consiguió ser recibido, gracias al valimiento de Talavera, en enero de 1486, por la reina Isabel, a quien expuso sus planes. La reina se interesó por la idea, pero quiso que, previamente, un consejo de doctos varones, presidido por Talavera, diera un dictamen sobre la viabilidad del proyecto, mientras asignaba a Colón, pobre de recursos, una subvención de la corona.

El Consejo se reunió en la Universidad de Salamanca y, basándose en la circunferencia aceptada de la Tierra desde Eratóstenes, que era de 252.000 estadios (tomando el estadio egipcio, tendría un error del 1% sobre la medida aceptada ahora de 40.000 km) dictaminó que la distancia que había a las verdaderas Indias era excesiva, y determinó la viabilidad del proyecto como absolutamente imposible. También parece que las exigencias económicas y políticas expuestas por Colón eran muy altas, como se vio en las Capitulaciones de Santa Fe. La reina llamó entonces a Colón, diciéndole que no descartaba totalmente su plan. Mientras el navegante esperaba, se vio en la necesidad de vender mapas y libros para sobrevivir.

Conoció en esa época a la cordobesa Beatriz Enríquez de Arana, que fue madre de su hijo Fernando (había enviudado hacía tiempo, pero no contrajo nuevo matrimonio).

Colón pasó nuevamente a Portugal a intentar suerte pero, por las razones antedichas, sin resultado. Talavera le recomendó ofrecer su proyecto al duque de Medinaceli, quien se mostró interesado. Sin embargo, al ser consultada la reina, mandó a llamar a Colón dándole la promesa de ocuparse de su plan tan pronto como se terminara la conquista de Granada.

En diciembre de 1491, Colón llegaba al campamento real de Santa Fe de Granada. Su proyecto fue sometido a una nueva junta, convocada por la reina, pero nuevamente se rechazó. Parte importante de la oposición era por las exigencias desmedidas de Colón. En esos momentos intervinieron Luis de Santángel y Diego de Deza, quienes ganaron para su causa al rey consorte de Castilla, Fernando, consiguiendo su apoyo. En el transcurso de las negociaciones, Colón rebajó sus exigencias, comprometiéndose a aportar parte del dinero y a dirigir la expedición, lo que constituía una garantía. Las negociaciones entre Colón y la Corona se realizaron a través del secretario de la Corona de Aragón, Juan de Coloma, y de fray Juan Pérez, en representación de Colón. El resultado de las negociaciones fueron las Capitulaciones de Santa Fe, del 17 de abril de 1492.

Por este documento Colón obtenía las siguientes prebendas:

   * El título de Almirante en todas las tierras que descubriese o ganase en la mar Océana, con carácter hereditario y con el mismo rango que el Almirante de Castilla.

* El título de Virrey y Gobernador General en todas las islas o tierras firmes que descubriera o ganara en dichos mares, recibiendo el derecho de proponer ternas para el gobierno de cada una de ellas.
* El diezmo (diez por ciento) del producto neto de la mercadería comprada, ganada, hallada o trocada dentro de los límites del Almirantazgo, quedando un quinto para la corona.
* La jurisdicción comercial de los pleitos derivados del comercio en la zona de su almirantazgo, según correspondiese a tal oficio.
* El derecho a contribuir con un octavo de la expedición y participar de las ganancias en esa misma proporción.
Las Capitulaciones fueron firmadas en Santa Fe de Granada el 30 de abril de 1492, concediendo además a Colón el título de Don y haciendo hereditario el título de Virrey.

Se despacharon diversas cédulas para la organización del viaje. Según una de ellas, Colón sería Capitán Mayor de la Armada, constituida por tres navíos. Otra cédula decía que ciertos vecinos de la villa de Palos debían proporcionar dos carabelas equipadas y tripuladas.

   ...A vos, Diego Rodríguez Prieto, e a todas las otras personas vuestros compañeros e otros vezinos de la villa de Palos e a cada uno de vos, salud e gracia. Vien sabedes como por algunas cosas fechas e cometidas por vosotros en desserbicio nuestro, por los del nuestro Consejo fuistes condenados a que fuésedes obligados a nos serbir dos meses con dos carabelas armadas a vuestras propias costas e espensas cada e quando e doquier que por nos vos fuese mandado so ciertas penas, segund que todo más largamente en la dicha sentencia que contra vosotros fue dada se contiene...

Real Provisión de los Reyes Católicos, dirigida a ciertos vecinos de Palos.
Granada, 30 de Abril de 1492.
Cuando Colón llegó a la villa de Palos, se encontró con la oposición de los vecinos, que desconfiaban del extraño. La Real Provisión dirigida a Diego Rodríguez Prieto y otros vecinos de Palos fue leída en la puerta de la Iglesia de San Jorge, donde estaba situada la plaza pública. También hubo problemas en el reclutamiento de marineros, pero los religiosos de La Rábida, en especial fray Juan Pérez y fray Antonio de Marchena, lograron solucionarlo, al poner en contacto a Colón con Martín Alonso Pinzón, destacado navegante local, que apoyó la posibilidad del viaje, contra lo que la gente pensaba del proyecto, quien además puso también, de su hacienda personal, medio millón de maravedíes, la tercera parte de los gastos en metálico de la empresa. Una vez logrado el apoyo de Martín Alonso y sus hermanos, el resto de la marinería necesaria para la empresa fue mas fácil de reclutar. Destacadas familias de marineros de la zona, como los Niño de Moguer, los Quintero de Palos, y otros marineros de prestigio fueron decisivos para el definitivo reclutamiento de marineros.

Primer viaje

Finalizados todos los preparativos, la expedición zarpó de Palos de la Frontera (Huelva) el 3 de agosto de 1492, con las carabelas La Pinta y La Niña, y con la nao Santa María.

Hasta el 6 de septiembre estuvo en las Islas Canarias, concretamente en La Gomera (visitando a Beatriz de Bobadilla, gobernadora de la isla) y en Gran Canaria, arreglando el timón de La Pinta, y sustituyendo sus velas triangulares originales por unas cuadradas, lo que la convirtió en la carabela más rápida de la flotilla.

El 12 de octubre, cuando la tripulación ya estaba inquieta por la larga travesía sin llegar a ninguna parte, el grumete Rodrigo de Triana dio el famoso grito de: Tierra a la vista. Llegaron a una isla llamada Guanahani, a la que rebautizó San Salvador, en el archipiélago de las Bahamas.

También desembarcó en la isla de Cuba y la de La Española. En esta, el 25 de diciembre de 1492, se hundió la nao capitana, la Santa María. Sus restos fueron usados para construir el Fuerte de La Navidad, constituyendo así el primer asentamiento español en América.

Las dos carabelas, al mando de Colón, regresaron al puerto de Palos el 15 de marzo de 1493. A los pocos días fallece Martín Alonso Pinzón, el principal socio de Colón en este viaje, siendo enterrado probablemente en La Rábida, según era su voluntad. El día 3 de abril 1493, Colón fue recibido por el Rey Fernando el Católico en Barcelona para recibir el informe de su llegada por el oeste a lo que él creía era la India. Varios años después, ya muerto Cristóbal Colón, los europeos descubrirían que las tierras a las que había llegado no eran en realidad parte del Asia, sino de un continente cuya existencia desconocían.

Las naves

En el primer viaje Colón utilizó tres naves, dos carabelas y una "nao", aunque comúmente se conocen como las "Tres Carabelas", llamadas la Santa María, la Pinta y la Niña.

La Santa María no era una carabela, en contra de lo que la apelación colectiva tradicional (las Tres Carabelas) afirma. Se trataba de una carraca (nao en el lenguaje náutico español de la época). Con sus tres palos era una carraca menor construida, al parecer, en Galicia (razón por la cual fue llamada originalmente La Gallega) y propiedad de Juan de la Cosa. De acuerdo con las normas de estiba de entonces, la Santa María podía llevar una carga de 106 toneladas de la época (51 toneladas actuales). En el palo mayor aparejaba dos velas cuadradas: la mayor con una cruz roja en el centro y una vela de gavia. El trinquete portaba una sola vela cuadrada y el palo de mesana aparejaba una vela triangular latina. Del bauprés colgaba una vela de cebadera. La Santa María se perdió en aguas del Caribe durante el primer viaje.

La Pinta había sido construida en los astilleros de Palos pocos años antes del primer viaje. Fue elegida por Martín Alonso Pinzón por sus cualidades náuticas, ya que él mismo la había alquilado anteriormente, la costeó el concejo de Palos. Su nombre hizo pensar a algunos historiadores que pertenecía a la familia Pinto, pero en realidad fue alquilada a los armadores Gómez Rascón y Alonso Quintero, que fueron en ella a América como marinos, por lo que probablemente su verdadero nombre fuera "La Pintá". Era una carabela nórdica de velas cuadradas con un velamen muy sencillo. Los palos de mesana y mayor iban aparejados con una vela cuadrada de grandes dimensiones, en tanto que el trinquete portaba una vela latina. La principal característica de esta carabela era su velocidad, hasta el punto que Colón, en su diario de a bordo, hacía referencia a que en una noche había navegado a 15 millas por hora (una milla de la época equivale a 0,8 millas náuticas actuales, por lo que su velocidad sería de unos 11 nudos, la misma que un carguero medio de la actualidad).

La Niña era una carabela de velas latinas que pertenecía a los hermanos Niño de Moguer, de ahí su nombre, antes de formar parte de la expedición (su denominación realmente era la Santa Clara). Esta embarcación se construyó en los antiguos astilleros del puerto de la Ribera de Moguer entre 1487 y 1490. Fue elegida por los Pinzón por ser muy maniobrable, también la costeó el concejo de Palos. Las velas de la Niña carecían de rizos, por lo que no tenían sistema de cabos que permitiera reducir la superficie en caso de fuerte viento. Las jarcias que sostenían los palos estaban enganchadas en los costados del buque. La carabela carecía de castillo de proa, mientras que el alcázar era bastante pequeño. Es posible que, durante el primer viaje, la Niña fuera convertida en carabela de velas cuadradas durante la escala en Canarias. Formó parte de las tres primeras expediciones de Colón, recorriendo en el transcurso de sus viajes más de 25.000 millas náuticas en total. La Niña fue capturada por corsarios berberiscos a la vuelta del segundo viaje. La reacción de la tripulación permitió liberar la embarcación, que regresó a Cádiz para intervenir en el tercer viaje.

Segundo viaje

25 de septiembre de 1493 - 11 de junio de 1496

Partió de Cádiz y se realizó para explorar y colonizar los territorios a los que había llegado. En este viaje desembarcó en la isla de Puerto Rico el 19 de noviembre.

En su segundo viaje a la isla La Española, observó el eclipse lunar del 14 al 15 de septiembre de 1494, y comparando las horas del comienzo y fin del mismo con las registradas en las observaciones de Cádiz y Sao Vicente (Portugal), dedujo definitivamente la esfericidad de la Tierra ya descrita por Tolomeo.

En 1493 descubrió la isla de Guadalupe, ubicada a unos 480 km (300 millas) al sudeste de Puerto Rico. Actualmente está compuesta de un grupo de islas que están aproximadamente en el centro del archipiélago de las Antillas Menores. Las dos islas principales tienen la apariencia de una mariposa con las alas extendidas. Al oeste está la montañosa isla de Basse-Terre, con su inactivo volcán Soufrière; y al este se halla la Grande Terre, que es más llana. Las dos islas están separadas por el angosto canal Rivière Salée. Otras cinco islas más pequeñas y algunos islotes forman este departamento o distrito de ultramar administrado por Francia.

Antes que Cristóbal Colón la descubriera en 1493 y le diera el nombre de Guadalupe, los indios caribes la llamaban Karukera... isla de las aguas hermosas. Sin duda, estos tenían presentes las abundantes lluvias y la exuberante vegetación tropical de las islas.

Tercer viaje

30 de mayo de 1498 - 25 de noviembre de 1500

En este viaje parte desde Sanlúcar de Barrameda capitaneando seis barcos y llevando consigo a Bartolomé de Las Casas, quien después proporcionaría parte de las transcripciones de los Diarios de Colón.

La primera escala la realiza en la isla portuguesa de Porto Santo de donde procedía su mujer. De allí partió hacia Madeira y llegó el 31 de julio a la isla Trinidad. Desde el 4 de agosto al 12 de agosto, exploró el golfo de Paria, el cual separa Trinidad de Venezuela. En su reconocimiento de la zona llegó hasta el río Orinoco, navegó por las islas de Chacachare y Margarita y renombró Tobago (Bella Forma) y Granada (Concepción). Inicialmente, describió las tierras como pertenecientes a un continente desconocido para los europeos, pero luego se retrajo y dijo que pertenecían a Asia.

El 19 de agosto retornó a La Española para encontrar que la mayoría de los españoles allí asentados estaban descontentos, al sentirse engañados por Colón sobre las riquezas que encontrarían. Colón intentó repetidas veces pactar con los sublevados, los taínos y los caribes. Algunos de los españoles que habían retornado se encargaron de acusar a Colón en la corte de mal gobierno. Los reyes enviaron a La Española al administrador real Francisco de Bobadilla en 1500, el cual a su llegada (23 de agosto) detuvo a Colón y a sus hermanos y los embarcó hacia España. Colón rehusó que se le quitaran los grilletes en todo su viaje a España, durante el cual escribió una larga carta a los Reyes Católicos.

Al llegar a España recuperó su libertad, pero había perdido su prestigio y sus poderes.

Cuarto viaje

11 de mayo de 1502 - 7 de noviembre de 1504

Nuevamente parte de Cádiz. Exploró las costas de los actuales Honduras, Nicaragua, Costa Rica y Panamá, así como el golfo de Urabá en la actual Colombia. Desde el golfo de Urabá intentó retornar a la Española, pero una tormenta lo hizo desembarcar en Jamaica, donde permaneció hasta 1504.

En 1503, en su último viaje por las Antillas Mayores, descubrió las islas llamadas —Caimán Brac y Pequeño Caimán, pues Colón nunca vio la isla de Gran Caimán—, que recibieron el nombre de Las Tortugas. Se les dio ese nombre por la gran cantidad de tortugas que había en ellas y alrededor. En 1670, por el Tratado de Madrid, España cedió las islas a Gran Bretaña, y desde entonces han sido colonia británica.

¿Dónde están las islas Caimán? Se comprendería tal pregunta, porque estas islas son tan pequeñas que rara vez figuran en los mapas del mundo. Cuando aparecen, quizás sea sólo como tres puntitos en la parte oeste del mar Caribe, a 240 km (150 millas) al sur de Cuba, o unos 800 km (500 millas) al sur de Miami, Florida.

El 20 de mayo de 1506 murió Colón en Valladolid.

Los viajes menores o andaluces

Pese a la intención de Colón de reservarse el monopolio de la conquista y colonización de las tierras a las que había llegado, la Corona no tenía esas ideas. De esta forma capituló, negoció las condiciones de nuevos viajes, cuyo objetivo era "descubrir" tierras desconocidas para los europeos, y en ningún modo colonizarlas.

Estos viajes se desarrollaron entre 1499 y 1519. Entre ellos cabe destacar los siguientes: en 1499 Alonso de Ojeda y Américo Vespuccio (el que a la postre daría el nombre al continente) llegan hasta Venezuela, recogiendo noticias sobre riquezas. Estas noticias fueron investigadas por otros marinos, que al final encontraron depósitos de perlas. Su intento de evadir el puerto andaluz para no declararlas les costó una condena.

En el mismo año, 1499, Vicente Yáñez Pinzón se convirtió en el primer europeo en llegar al río Amazonas, y según diversos historiadores se le debe considerar el verdadero descubridor del Brasil. Estos viajes, si bien fueron limitados en sus objetivos, aportaron gran información a la Corona.

Su entierro y su testamento

El 19 de mayo de 1506, un día antes de su muerte en Valladolid, Cristóbal Colón redactó su testamento ante Pedro de Inoxedo, escribano de cámara de los Reyes Católicos. Como testamentarios y cumplidores de su alma dejó a su hijo Diego Colón, a su hermano Bartolomé Colón y a Juan de Porras, tesorero de Vizcaya.

En ese documento aparece citado como Almirante, Virrey y Gobernador de las islas y tierra firme de las Indias descubiertas y por descubrir.

El testamento dice:

   Yo constituí a mi caro hijo don Diego por mi heredero de todos mis bienes e ofiçios que tengo de juro y heredad, de que hize en el mayorazgo, y non aviendo el hijo heredero varón, que herede mi hijo don Fernando por la mesma guisa, e non aviendo el hijo varón heredero, que herede don Bartolomé mi hermano por la misma guisa; e por la misma guisa si no tuviere hijo heredero varón, que herede otro mi hermano; que se entienda ansí de uno a otro el pariente más llegado a mi linia, y esto sea para siempre. E non herede mujer, salvo si non faltase non se fallar hombre; e si esto acaesçiese, sea la muger más allegada a mi linia.

De donde se entiende que tiene dos hijos, Diego y Fernando, siendo el heredero el primogénito, por supuesto, según la costumbre al uso. Cita otros hermanos después de Bartolomé, nombrando sólo más tarde en el texto a su hermano Diego como perteneciente a la iglesia. No nombra en el texto a ningún otro hermano.

Cita también en el testamento la poca cantidad (un cuento de maravedíes) que los Reyes Católicos pusieron para la empresa del descubrimiento, debiendo él mismo poner una cantidad para el viaje.

Cita asimismo a doña Beatriz como la madre de Fernando, lo que atestigua que nunca se casaron, dejando dicho a su hijo Diego que nunca nada le faltare por razones que pesaban en su alma. Muere con unos 55 años el siguiente día.

Tras su muerte, se lleva a cabo en su cuerpo el proceso llamado descarnación, mediante el cual se quita toda la carne de los huesos. Se le enterró inicialmente en Valladolid y posteriormente fue trasladado al Monasterio de la Cartuja en Sevilla. Por deseo de su hijo Diego, vuelve a ser trasladado más tarde a Santo Domingo en 1542.

Tras la conquista de la isla de Santo Domingo en 1795 por los franceses, se trasladan sus restos a La Habana, y tras la guerra de la independencia de Cuba en 1898, se vuelven a trasladar a la Catedral de Sevilla, donde reposan en un suntuoso catafalco.

Se provocó una controversia sobre el destino final de los restos de Cristóbal Colón al aparecer en 1877, en la Catedral de Santo Domingo, una caja de plomo con una inscripción donde se leía "Varón ilustre y distinguido Cristóbal Colón", conteniendo fragmentos de huesos. Esos restos permanecieron en la catedral de Santo Domingo hasta 1992, año en el que fueron trasladados al Faro a Colón, un monumento faraónico construido por el gobierno dominicano para conservar los restos que se suponen también de Colón.

Al parecer en el momento de exhumar el cuerpo de la catedral de Santo Domingo, no estuvo muy claro cuál era exactamente la tumba de Cristóbal Colón, debido al mal estado de las tumbas, con lo que resulta al menos probable que sólo se recogieran parte de los huesos, quedando la otra parte en la catedral de Santo Domingo. Sin embargo, faltan estudios que sean más concluyentes al respecto.

Para averiguar cuáles eran los verdaderos restos se tomaron muestras de ADN de ambos esqueletos: de Sevilla y de Santo Domingo. Los estudios debían acabar en mayo del año 2006, pero en enero de 2005 las autoridades dominicanas pospusieron la apertura de la tumba. En el estudio, preliminar hasta ahora, se ha determinado una probable vinculación filial entre los huesos enterrados en la catedral de Sevilla y los de su hijo Diego.

El 1 de agosto de 2006 el equipo de investigación dirigido por José Antonio Lorente, médico forense y director del Laboratorio de Identificación Genética de la Universidad de Granada, que estudia los huesos atribuidos al almirante que están en la catedral de Sevilla desde 1898, confirma que sí son los de Cristóbal Colón. Esta afirmación está basada en el estudio del ADN comparado con el de su hermano menor Diego y con los de su hijo Hernando.

Según los estudios de ADN, se determina que Cristóbal Colón era varón, de entre 50 y 70 años, sin marcas de patología, sin osteoporosis y con alguna caries. Mediterráneo, medianamente robusto y de talla mediana.

Todavía se espera que las autoridades de la República Dominicana permitan el estudio de los restos atribuidos al Almirante que están en ese país, lo cual permitiría completar la historia en torno a esta cuestión. Pero este estudio ya no es determinante para identificar los restos de Cristóbal Colón. Se estima que pueda haber restos en otros lugares, ya que los que hay en la capital andaluza no llegan al 15% de la totalidad del esqueleto, por lo que podría resultar que los que están en Santo Domingo también correspondan al descubridor de América.

Su antropónimo inspiró el nombre de al menos un país (Colombia) y dos regiones de Norteamérica: la Columbia Británica en Canadá y el Distrito de Columbia en Estados Unidos.

Según la autora Marisa Azuara, "Colón era en realidad Cristóbal Picolomini de Sena, cuya madre era Isabella Alagón dIArbórea, descendiente de los Sástago y él era de Cerdeña, no de Génova".

http://www.elperiodicodearagon.com/noticias/escenarios/marisa-azuar...

כריסטופר קולומבוס

'

כריסטופר קולומבוס(בעברית[1] השתרש השם באנגלית - Christopher Columbus; בלטינית: Christophorus Columbus, באיטלקית: Cristoforo Colombo, בספרדית: Cristóbal Colón;‏ 31 באוקטובר 1451 – 20 במאי 1506) היה ספן איטלקי בשירות ספרד, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות.

בניגוד לטעות נפוצה, לא היה קולומבוס האדם הראשון שהגיע לאמריקה, ואף לא האירופאי הראשון שהגיע ליבשת – הראשון היה לייוו אייריקסון. למעשה, מעולם לא ידע קולומבוס כי הגיע ליבשת זו, וסבר עד יומו האחרון כי מצא את הנתיב הימי להודו, בעת שהראשון שהבין שמדובר ביבשת שאינה מוכרת לאירופה היה אמריגו וספוצ'י (ששנים רבות לאחר מכן היבשת החדשה נקראה על שמו: "אמריקה"). עם זאת, האדמה שגילה קולומבוס בעת הפלגתו הראשונה מערבה היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא-נודע גילתה לאירופה בעת ההיא את "העולם החדש" ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות.

תוכן עניינים 1 ראשית חייו 2 הפלגות מערבה 2.1 רקע מדיני 2.2 רקע מדעי וטכנולוגי 2.3 ארגון המסע ומימונו 3 מסעות קולומבוס 3.1 המסע הראשון 3.1.1 גילוי אמריקה 3.1.2 המסע חזרה 3.2 המסע השני 3.3 המסע השלישי 3.4 המסע הרביעי 3.5 משפחתו 4 פועלו של קולומבוס ומורשתו 5 קישורים חיצוניים 6 לקריאה נוספת 7 הערות שוליים

ראשית חייו מעט ידוע על מוצאו של קולומבוס. הוא נולד בשם כריסטופורו קולומבו, ככל הנראה בג'נובה שבאיטליה, ב-31 באוקטובר בשנת 1451. אביו, דומניקו קולומבו, היה אורג. יש המשערים שהיה ממשפחת יהודים אנוסים[2][3]. השכלתו הייתה, כפי הנראה, חלקית בלבד. את דרכו כספן החל, כנראה, בגיל 14. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-15 הפליג תחת דגלו של רנה מאנז'ו במסע כושל לכבוש מחדש את ממלכת נאפולי. בחודש מאי שנת 1476 השתתף קולומבוס בלווי של ספינות מג'נובה לצפון אירופה. ב-13 באוגוסט יורטה השיירה בידי פורטוגלים בסמוך לחופי פורטוגל. קולומבוס נפצע בקרב שהתחולל, אך הצליח להגיע לחוף.

הפלגות מערבה רקע מדיני סחר חליפין בין אירופה לבין סין והודו התקיים זה מאות בשנים בדרך היבשה. אולם, עם כיבוש קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית המוסלמית בשנת 1453 הפכה הגישה למחוזות אלו קשה ומסוכנת, שלא כבעבר תחת האימפריה המונגולית. היו אלו הפורטוגלים אשר החלו להרחיב את טווח הידע הימי האירופאי בהפליגם דרומה לאורך חופי אפריקה, במטרה למצוא את דרך הים להודו (כינוי כולל בפי האירופאים לדרום אסיה ולמזרחה).

הפלגה מערבה ללב האוקיינוס האטלנטי לא הייתה מהפכנית לחלוטין. בשנת 1427 גילו הפורטוגלים את האיים האזוריים, ארכיפלג הנמצא כ-1,500 ק"מ מערבית לליסבון, ויישבו אותם. יתרה מכך, משטר הרוחות בין האיים האזוריים ואירופה היווה זירת התנסות חשובה לנווטי התקופה, אשר למדו כי בקווי רוחב שונים נושבות הרוחות בכיוונים מנוגדים. גילוי זה איפשר את ההפלגה הנועזת מערבה מתוך השערה מבוססת כי בעת הצורך הפלגה צפונה תביא את הנוסעים לקו רוחב בו הרוחות נושבות מזרחה, חזרה לאירופה.

רקע מדעי וטכנולוגי בתקופה זו (המאה ה-15) הייתה התפיסה הגאוגרפית של העולם מבוססת על מספר טעויות:

התאולוג ואיש המדע פייר מאיי והגאוגרף טוסקנלי, אשר עסקו רבות בנושא זה, הפריזו מאוד בהנחת מידת פרישתה של אסיה מזרחה. גודלו של האוקיינוס – בעקבות האסטרונום היווני מהמאה השנייה לספירה תלמי רווחה ההנחה בתקופה זו כי יבשות אירו-אסיה ואפריקה משתרעות על פני כמחצית (180°) מהיקף כדור הארץ, כאשר המחצית השנייה אינה אלא אוקיינוס. אולם היו קיימים גם חישובים אחרים, למשל חישובו של הפיניקי מרינוס מצור (בו האמין קולומבוס) כי היבשת מכסה 225° ואילו הים 135° בלבד. טעויות בתרגום יחידות מידה, כמו זו שעשה קולומבוס בהמירו מבלי משים מיילים ימיים ערביים (1,830 מטרים) למיילים ימיים איטלקיים (1,238 מטרים) שהיו קצרים יותר, הוסיפו גם הם לחישובים שגויים בנוגע למרחק ההפלגה הצפוי מערבה. על פי טעויות אלו חישב קולומבוס בשנות ה-80 של המאה ה-15 כי המרחק בין האיים הקנריים ליפן הוא כ-3,700 קילומטרים, בעוד שהמרחק האמיתי גדול בכ-19,000 קילומטרים. על בסיס חישוב שגוי זה נראה לקולומבוס רעיון פתיחת נתיב שיט חדש להודו על ידי הפלגה מערבה מאירופה כאפשרי.

פיתוח טכנולוגי חשוב, אשר אפשר את מסעו של קולומבוס, היה הקרוולה. בחסותו של הנסיך הפורטוגלי, אנריקה ה"ספן", הומצאה על ידי מומחים שהעסיק ספינה מסוג חדש, אשר הייתה קלה ומהירה, עשויה קורות עצי אורן ואלון. לעומת אוניות ששימשו למסחר בים התיכון, ספינות אלה יכלו בנוסף לסיור בסמוך לחופים, גם להפליג בקלות בלב ים, לשוט ברוחות הסערה ולעבור מרחקים גדולים בזכות כושר התמרון הרב בו ניחנו והיכולת להפליג בזווית לכיוון הרוח. ביצועים אלה התאפשרו בזכות המפרש המשולש (מפרש לטיני).

ארגון המסע ומימונו

קולומבוס ואיזבלה. על מנת לממש את רעיונו זקוק היה קולומבוס לפתרון למימון מסעו, וחשוב מכך, להסכם שיאפשר לו לקטוף את פירות תעוזתו. באופן טבעי פנה קולומבוס תחילה לז'ואאו השני, מלך פורטוגל, האומה האירופית בעלת הניסיון הרב ביותר, והעניין הגדול ביותר בניווט באוקיינוס האטלנטי. אולם דווקא משום כך לא היה לפורטוגל עניין רב להשקיע בהרפתקה בהפלגה מערבה, כאשר דרך הים מזרחה נראתה מבטיחה פי כמה והם התקדמו בבטחה לקראת פתיחתה (ראו האימפריה הפורטוגזית). יתר על כן, מומחי הניווט הפורטוגלים סברו (בצדק) כי חישוביו של קולומבוס שגויים, וכי דרך הים המערבית ארוכה מכפי שטען. לאחר שבארתולומיאו דיאש, הקיף בשנת 1488 את כף התקווה הטובה והוכיח שניתן להקיף את אפריקה ולהגיע אל האוקיינוס ההודי, ההשקעה בתוכניתו של קולומבוס לא הייתה כדאית עוד לפורטוגל. התאריך המדויק של הפנייה למלך פורטוגל אינו ידוע, אולם היה זה כנראה בין השנים 1483 - 1485.

בשנת 1485, לאחר דחיית פורטוגל, פנה קולומבוס לאיזבלה מקסטיליה. לנוכח הנסיבות של נישואיה עם פרננדו השני מאראגון ואיחוד מרבית ספרד תחת שליטתם, הצלחתם בכיבוש גרנדה שהיה המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי, הפיגור המדעי והטכנולוגי לעומת הפורטוגלים בדרך להודו, ולנוכח העובדה כי הים התיכון נשלט בידי האיטלקים, וכי אפריקה נתונה בידי הפורטוגלים והמוסלמים, הסכימו הספרדים, לאחר מסע שכנוע ממושך בן כמה שנים, להשקיע במימון חלקי של המשלחת. שארית הממון הגיעה מסוחרים איטלקיים שונים. הובטח לקולומבוס כי בתמורה להצלחת מסעו יזכה בתואר "אדמירל הימים" וחשוב מכך, יקבל עשירית מכל רווחי המסע. הובטח גם והיה אם יגלה איים חדשים לחופי הודו, בנוסף לאמור לעיל הוא ימונה למשנה למלך ולמושל הטריטוריות החדשות, יציע בלעדית מועמדים למשרות ממשל חדשות, ויקבל הטבות על הסחר עם האיים שיגלה. חוזה זה עשוי להסביר את התעקשותו של קולומבוס על כי לא גילה יבשת חדשה אלא הגיע להודו, שאם לא כן, אותן ההבטחות היו מאבדות את תקפותן.

מסעות קולומבוס המסע הראשון

ב-3 באוגוסט 1492 יצא קולומבוס מנמל פלוס בספרד למסע אל הבלתי נודע עם שלוש ספינות, הסנטה מריה, הפינטה והניניה, המאוישות בכ-90 איש, ובידיו מכתבים ממלכי ספרד הממוענים ל"חאן הגדול במזרח". בין אנשי הצוות היה גם לואיס דה טורס, אנוס שצורף כדי שיוכל לשוחח בארמית ובעברית אם יתגלו עשרת השבטים האבודים. לאחר חניית ביניים באיים הקנריים להצטיידות במים ובמצרכים נוספים, המשיכו מערבה ב-6 בספטמבר. ההפלגה במרחבי האוקיינוס האטלנטי לוותה בחששות כבדים וכאשר נמשך השיט זמן רב ללא יבשה באופק, עלתה דרישה מקרב המלחים לשוב לאחור, אל ספרד. מחשש להתמרמרות והתמרדות אנשי הצוות, ניהל קולומבוס שני יומני מסע שתיארו את ההתקדמות היומית: יומן אחד ששמר לעצמו ובו רשם את המרחקים האמיתיים שעברו להערכתו, ויומן אחר שהיה מיועד לעיני אנשי הצוות, שבו רשם קצב התקדמות איטי יותר.

ב-7 באוקטובר הבחינו אנשי הצוות בציפורים עפות מערבה, ושינו את כיוון מסעם בהתאם בתקווה לאתר יבשה. ב-12 באוקטובר, לאחר מסע של יותר מחודש ימים – תקופה ארוכה מכפי שהיו רגילים לשהות בה הרחק מן החוף – נשמעה בשעה שתיים אחר חצות צעקה רמה מראש התורן של ה"פינטה". רודריגו דה טריינה החל קורא: "יבשה! יבשה!". הם אמנם סברו כי המזרח הרחוק מתגלה לפניהם, אולם למעשה הם התקדמו אל העולם החדש.

גילוי אמריקה ברדתם ליבשה, למעשה באחד מאיי בהאמה, הכריז קולומבוס כי יקרא למקום סן סלבדור (האי לא זוהה בוודאות עד היום). משם המשיך לאי קובה וב-28 באוקטובר עגנו מול חופיו. אחר פנה לאי היספניולה והגיעו לשם ב-8 בדצמבר. בליל ה-25 בדצמבר, מעט לפני חצות, עלתה ה"סנטה מריה" על שרטון ונטרפה בים הקריבי. בהיספניולה השאיר קולומבוס חלק מאנשיו ומיהר לשוב לספרד כדי לדווח על תגליותיו. כעדות להישגיו נטל מן האי תוכים ופירות והביא עמו כמה ילידים מתושבי המקום. למעשה לא הייתה לקולומבוס ברירה. לאחר עלייתה של ה"סנטה מריה" על שרטון, נותר ציו של קולומבוס עם שתי ספינות בלבד ולא היה בהן מקום לכולם. כמו כן נוספו להם הילידים (חטופים ככל הנראה). מקורות הספינה הטרופה בנה הצוות מחסה על האי וקולומבוס הציע שכמה יישארו שם להמתין להם עד שובם. 39 איש נשארו מאחור ביישוב החדש "לה נבידד" (La Navidad, בספרדית: חג המולד) בהסכמתו של המנהיג האינדיאני המקומי, וב-4 בינואר ציווה קולומבוס להרים עוגן והפליג חזרה לספרד.

המסע חזרה ב-14 בפברואר איימה סערה עזה על הספינות. קולומבוס ואנשי צוות הטילו גורלות בתקווה להשקיט את הים. הגורל הראשון נפל על קולומבוס והוא התחייב לעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה. מתוך ייאוש הוא אף כתב מכתב המתאר את המסע והתגליות, הכניס אותו לחבית אטומה והשליך לים[4]. החבית לעולם לא נמצאה, אך לאחר מספר ימים הגיע קולומבוס עם ספינתו לחוף מבטחים.

ב-18 בפברואר עגנה ה"ניניה" באיים האזוריים לבדה, לאחר שהקשר עם ה"פינטה" אבד במהלך המסע. משם המשיכו לחצי האי האיברי. רוחות עזות שפקדו אותם אילצו את קולומבוס לעגון בליסבון לפני שהמשיך לספרד. בשעות הצהרים של ה-15 במרץ 1493, שב קולומבוס לנמל פלוס, בתום מסע של 224 יום.

המסע השני

מסעו השני של קולומבוס ב-24 בספטמבר שנת 1493, הפליג קולומבוס למסעו השני מקדיס בראש 17 ספינות, הנושאות עימן כ-1,200 נוסעים ואנשי צוות, בהם "תושבים חדשים" שנשלחו ליישב את העולם החדש. לאחר חנייה באיים הקנריים, המשיכה המשלחת בדרכה ב-13 באוקטובר. במסע זה נתגלו האיים ג'מייקה ופוארטו ריקו. מששב לאי היספניולה גילה כי האנשים שהותיר שם נרצחו על ידי הילידים. קולומבוס הקים מושבה חדשה על חופו הצפוני של האי והמשיך לשוטט באיים הקריביים עד לשנת 1494 ושב לספרד.

הכתר הספרדי החל לאבד את אמונו בקולומבוס, ובמיוחד הטיל ספק אם אכן תגליותיו של קולומבוס יפתחו בפני ספרד את הדרך למזרח. מכיוון שכך לא מיהר הכתר לאשר לקולומבוס להפליג בשלישית, ומסעו השלישי התרחש רק ארבע שנים לאחר סיום השני.

בשנת 1497 גילה ג'ובני קבוטו, גם הוא בן ג'נובה, את אמריקה הצפונית. במסעו תחת חסותו של הנרי השביעי, מלך אנגליה, הגיע קבוטו לנובה סקוטיה ותר את הארץ החדשה. באותה שנה גילה וסקו דה גמה הפורטוגזי את דרך הים להודו, מסביב לאפריקה דרך כף התקוה הטובה, והגיע לקוזי'קוד ב-1498.

המסע השלישי

מסעו השלישי של קולומבוס ב-30 במאי 1498, יצא קולומבוס בראש שש ספינות למסעו השלישי בו גילה את טרינידד, אי בקרבת ונצואלה. במסעו זה התלווה אליו ברטולומה דה לאס קסאס. קולומבוס הבחין בזרם המים המתוקים המגיע לעומק האוקיינוס מנהר האורינוקו, וכגאוגרף היה צריך לנחש כי נהר עצום שכזה מעיד על יבשת גדולה, אולם קולומבוס לא האמין כי קיימת יבשת נוספת בחצי הכדור הדרומי ושב לסייר צפונה משם, מחמיץ למעשה את גילויה של אמריקה הדרומית לאחר סיור קצר בחוף.

ב-19 באוגוסט שב קולומבוס למושבה בהיספניולה, אותה עזב חמש שנים קודם לכן. שנות הבידוד והניתוק מאירופה הביאו את בני המושבה להתלונן על קולומבוס בפני מלכי ספרד, אשר שלחו בתגובה בשנת 1500 את פרנסיסקו דה בובאדייה (Bobadilla) כמושל למושבה במקומו. בובדייה אסר את קולומבוס ואחיו ושלח אותם חזרה לספרד. במהלך המסע חיבר קולומבוס מכתב פנייה למלך, אשר עם התקבלו הביא לשחרורם מהמאסר. עם זאת, סיימה הפרשה את תקוותיו של קולומבוס להפוך למנהלן ומושל קולוניאלי.

המסע הרביעי

מסעו הרביעי של קולומבוס ב-11 במאי 1502, בעת מסעו הרביעי, דרך קולומבוס לראשונה על אדמת מרכז אמריקה, שם הוא מצא את פולי הקקאו. תחילה הגיע להונדורס, אחר כך סייר בקוסטה ריקה ומשם המשיך לפנמה. הילידים סיפרו לו על ים גדול המצוי מעברן השני של ארצות אלה, אך הוא לא פנה לבדוק את טענתם ולא חשד מעולם בקיומו של האוקיינוס השקט, כ-20 קילומטרים בלבד משם (לו אכן היה מגיע אליו, היה יכול להפליג שוב משם, ואז אכן יכול היה להגיע למזרח אסיה כפי שרצה). בפנמה איבד קולומבוס שלוש מתוך ארבע ספינותיו בהתקפת ילידים והפליג חזרה להיספניולה. סופה פגעה בספינתו היחידה והוא נאלץ לנחות על חופי ג'מייקה ב-25 ביוני 1503, שם התעכב כשנה. עזרה הגיעה ב-29 ביוני 1504 וב-7 בנובמבר 1504 שב קולומבוס לספרד.

הגילויים לא סיפקו את הכתר הספרדי, ולאור חוסר שביעות רצונם מהתמורה הכלכלית המיוחלת והמבוששת לבוא, להוציא את הפנינים מהים הקריבי, שוכנע הכתר כי קולומבוס לא מצא את הדרך להודו. למעשה, עד לכיבוש האימפריה האצטקית על ידי הרנאן קורטס לא הניבו גילויי ספרד באמריקות תמורה משמעותית לכתר הספרדי.

ב-20 במאי 1506 מת כריסטופר קולומבוס בוואיאדוליד אשר בספרד.

משפחתו נולדו לו 2 ילדים, דייגו ופרננדו. דרך בנו דייגו, צאצאיו מחזיקים עד היום את תואר דוכס ויראגואה.

בנו האדמירל, דייגו נולד מאשתו, פיליפה מוניז פרסטרילו. בנו הסופר, פרננדו נולד מפילגשו, ביאטריס אנריקז דה-אראנה.

פועלו של קולומבוס ומורשתו

"קולומבוס לפני המלכה" - ציור שמן משנת 1843 מעשה ידי האמן האמריקאי עמנואל לויצה, המוצג במוזיאון ברוקלין. הציור מתאר סצנה היסטורית שבה כריסטופר קולומבוס ניצב מול איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ופרננדו השני, מלך אראגון ומשכנע אותם לממן את מסעו שהוביל לגילוי יבשת אמריקה.

מצבת קולומבוס בקתדרלת סביליה. היו מגלי ארצות כפרדיננד מגלן וג'יימס קוק, שהפליגו למרחקים גדולים יותר מקולומבוס בדרכם אל הלא נודע ואפשר שהיו נועזים ממנו. אולם אף אחד מהם אינו יכול להתחרות בקולומבוס מבחינת חשיבות תגליותיו. אמנם כחמש מאות שנה לפניו ביקר לייוו אייריקסון באמריקה הצפונית וקרא לה וינלנד, אולם בימיו של קולומבוס איש כבר לא ידע על קיומה של יבשת זו והיה זה הוא שגילה אותה מחדש לבני אירופה, אלפי שנים לאחר שנוודים אסייתים חצו משטחי קרח של ים קפוא במיצר ברינג והתיישבו בארץ חדשה.

עד יום מותו היה קולומבוס משוכנע כי גילה נתיב ימי להודו. על בסיס אמונה זו קרא לילידי האיים שגילה "אינדיאנים", כלומר הודים (הודו היא אינדיה). רק בשנת 1501 הבין אמריגו וספוצ'י כי מדובר ביבשת חדשה. וספוצ'י הפליג לאורך חופי ברזיל בשליחות פורטוגל וכשהגיע לקווי רוחב דרומיים שאיש מעולם לא הגיע אליהם, התגבשה דעתו שהיבשת שלפניו אינה אסיה. כיוון שרוב כותבי המפות נטו לתמוך בגרסתו, זכה וספוצ'י שאמריקה תיקרא על שמו.

תחילה ניסו הבריטים להמעיט בחשיבותו של קולומבוס ובמקומו לטפח את שמו של ג'ובני קבוטו (ג'ון קבוט בפי האנגלים), שבשליחות מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. אולם זמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש. כך, נקראו בירת מדינת אוהיו בשם קולומבוס ובירת קרוליינה הדרומית בשם קולומביה. זמן קצר אחר כך נקראה המחוז הפדרלי בו שוכנת וושינגטון בירת ארצות הברית מחוז קולומביה. שמו של קולומבוס זכה לבכורה מחודשת עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס, הנחגג ביום שני השני של חודש אוקטובר, בקירוב לתאריך המקורי, ה-12 באוקטובר, בו דרכה לראשונה כף רגלו על אדמת אמריקה.

על שמו של קולומבוס נקראות קולומביה (המדינה באמריקה הדרומית), קולומביה הבריטית (המחוז בקנדה), נמל התעופה הבינלאומי של ג'נובה, עיר מולדתו, ועוד ערים ואתרים גאוגרפיים נוספים. חברת הספנות האיטלקית הפעילה בשנות החמשים אוניית נוסעים טרנס-אטלנטית בשם (SS Cristoforo Colombo) אונייה אחות לאנדריאה דוריה בישת המזל. במרבית הערים באיטליה נמצאים בתי מלון גדולים בשם זה.

על קולומבוס סופר סיפור ביצת קולומבוס. בסיפור, טענו בפני קולומבוס שגילוי איי הודו המערבית הוא דבר קל משניתנו לו האמצעים לבצע זאת. בתגובה הוא ביקש מהנוכחים להעמיד ביצה קשה על קודקודה, ולאחר שנכשלו הכה בה עד שחודה השתטח והמשימה הפכה קלה. המסר הוא שעצם הרעיון להפליג מערבה במטרה להגיע להודו הוא החשוב, ובצורה רחבה יותר שקל לזלזל במלאכה לאחר שנעשתה אבל עצם הרעיון המקורי לעשותה הופך אותה לחדשנית וחשובה.

קישורים חיצוניים ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כריסטופר קולומבוס בוויקישיתוף מירי אליאב-פלדון, טעותו של קולומבוס , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, בספר חמש - מאות שנה לגילוי אמריקה, 1992 צ'ארלס אלפרין, האם היה קולומבוס יהודי? , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, זמנים 3, אביב 1980 קטע קול ‏BioCast - אלף אישים באלף שניות: הזדמנות לנפץ כמה מיתוסים - כריסטופר קולומבוס , באתר iCast‏, 14 ביולי 2011 צח יוקד, גיבור האומה או כובש ומשעבד? בארה"ב מגלים מחדש את דמותו של כריסטופר קולומבוס , באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017 קטע קול יובל מלחי, פרק 233: כריסטופר קולומבוס (היסטוריה לילדים ולמבוגרים) , באתר "קטעים בהיסטוריה", 24 בנובמבר 2017 אליהו בירנבוים, ‏מסע באיים הקריביים בעקבות קולומבוס היהודי , בעיתון מקור ראשון, 24 במרץ 2019 דורי, נ' (2019). ר' לוי בן גרשם וכריסטופר קולומבוס- גילוי יבשת אמריקה. קריית שמואל, חיפה: שאנן – המכללה האקדמית הדתית לחינוך. כריסטופר קולומבוס

באתר Find a Grave (באנגלית) לקריאה נוספת Zamora, Margarita.  Reading+Columbus,+Berkeley,+University+of+California+Press,+1993&hl=iw&source=gbs_navlinks_s Reading Columbus . University of California Press, 1993. ISBN 0520082974 הערות שוליים

בדומה לערבית ולשפות אסייתיות אחרות

צ'ארלס אלפרין, האם היה קולומבוס יהודי? , באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, זמנים 3, אביב 1980

"קולומבוס יהודי? מצטברות ראיות שהיה ממשפחת אנוסים"

מאת ד"ר רבקה שפק ליסק, ה-17 ביוני 2009, באתר מגזין אימגו.

Bartolomé de las Casas, The Life and Voyages of Christopher Columbus, תרגום: Samuel Eliot Morison, New York: Limited Editions Club, 1963, עמ' 163-165

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%...

כריסטופר קולומבוס (בלטינית: Christophorus Columbus, באיטלקית: Cristoforo Colombo, בספרדית: Cristóbal Colón;‏ 1451 – 20 במאי 1506) היה ספן איטלקי בשירות ספרד, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות.

בניגוד לטעות נפוצה, לא היה קולומבוס האדם הראשון שהגיע לאמריקה, ואף לא האירופאי הראשון שהגיע ליבשת – הראשון היה לייוו אייריקסון. למעשה, מעולם לא ידע קולומבוס כי הגיע ליבשת זו, וסבר עד יומו האחרון כי מצא את הנתיב הימי להודו, בעת שהראשון שהבין שמדובר ביבשת שאינה מוכרת לאירופה היה אמריגו וספוצ'י (ששנים רבות לאחר מכן היבשת החדשה נקראה על שמו: "אמריקה"). עם זאת, האדמה שגילה קולומבוס בעת הפלגתו הראשונה מערבה היא הגילוי המתועד והמוכח הראשון של יבשת אמריקה על ידי בני אירופה. נחישותו להפליג אל הלא-נודע גילתה לאירופה בעת ההיא את "העולם החדש" ובכך פתחה פרק חדש בהיסטוריה של העולם וחוללה שינויים מרחיקי לכת בשתי היבשות.

https://www.hamichlol.org.il/%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D...

Alternate Language tabs exist

Segundo a tese defendida pelo historiador português Mascarenhas Barreto ("Colombo Português: Provas Documentais"), o ilustre almirante teria nascido em Cuba, em 1448, como filho ilegítimo do Infante Dom Fernando, duque de Viseu e de Beja, e da indocumentada "Isabel Zarco". O nome de Colombo em castelhano, "Cristóbal Colón" seria um seu pseudónimo e código de guerra (CC seria espião ao serviço de D. João II), sendo o seu verdadeiro nome um indocumentado Salvador Fernandes Zarco, alegado neto materno ilegítimo do navegador João Gonçalves Zarco.

http://pt.wikipedia.org/wiki/Crist%C3%B3v%C3%A3o_Colombo

Cristóvão Colombo (Gênova [?], c. 1437/1448 — Valladolid, 20 de Maio de 1506) foi um navegador e explorador europeu, responsável por liderar a frota que alcançou a América em 12 de Outubro de 1492, sob as ordens dos Reis Católicos de Espanha. Empreendeu a sua viagem através do Oceano Atlântico com o objectivo de atingir a Índia, tendo na realidade descoberto as ilhas das Caraíbas (Antilhas) e, mais tarde, a costa do Golfo do México na América Central.

Embora existam graves controvérsias quanto à sua origem, a teoria mais aceite desde 1892 é a genovesa, com base em certos testemunhos que assim o referem desde o final do século XV.

No entanto, o primeiro testemunho sobre a sua origem foi nos dado por duas vezes em 1486 no livro de contas de Pedro Diaz de Toledo quando este se referia a Colombo por "El Portugues". Alguns autores referem-no também milanês, dado haver disputas fronteiriças entre os Estados de Milão e Génova à época de seu nascimento.

Atualmente, alguns autores levantam hipóteses tão distintas quanto ele ter nascido em Portugal, na Catalunha, no País Basco, na Galiza, na Córsega, na França e até mesmo na Grécia, atribuindo-lhe, entre esses, alguns ainda, ascendência judaica.

Segundo a teoria mais aceite, Colombo teria sido um tecelão de seda genovês, um homem simples da plebe. Apesar dessa origem simples, Colombo teria bons conhecimentos de várias línguas (como o latim e o hebraico), de matemática, de cosmografia, de geometria, além de conhecer todos os instrumentos de marinha e navegação, a ponto de ter sido considerado por alguns como o mais instruído homem do mar em toda a Espanha.

Alguns historiadores têm procurado demonstrar que o navegador mentia propositadamente a Castela para ajudar Portugal e que tinha a ajuda de Américo Vespúcio nessa missão.

Em 1479 Colombo desposou Filipa Moniz, residente no mosteiro feminino de Santos-o-Velho da Ordem de Santiago desde a morte do pai, Bartolomeu Perestrelo, cavaleiro da casa do Infante D. Henrique, de ascendência presumivelmente italiana, de Placência, e um dos povoadores e primeiro capitão do donatário da ilha do Porto Santo.

Da união nasceu um filho em c. 1474-80, Diogo Colombo, nomeado pela Coroa Espanhola como 2º Almirante e Vice-rei das Índias.

A partir de 1485 Colombo reside em Castela. Chegando a Córdova com a corte, teve um caso amoroso, no Inverno de 1487-1488 com uma moça humilde por nome Beatriz Enríquez da qual nasceu, a 15 de agosto de 1488, Fernando Colombo. A esta moça deixa Colombo, no seu testamento, a renda anual de 10.000 maravedis, presumivelmente como compensação pelos danos causados à sua honra.