How are you related to Akiva Atzmon?

Connect to the World Family Tree to find out

Share your family tree and photos with the people you know and love

  • Build your family tree online
  • Share photos and videos
  • Smart Matching™ technology
  • Free!

Akiva Atzmon (Wittenberg)

Hebrew: (ויטנברג) עצמון עקיבא
Birthdate:
Birthplace: Jerusalem, Israel
Death: April 05, 1976 (60)
Hadera, Israel
Place of Burial: Hadera, Haifa, Israel
Immediate Family:

Son of Baruch Mordechai Wittenberg and Haya (Hana) Dvora Gitl Wittenberg
Husband of Chana Wittenberg Atzmon
Father of Private; Private; Private; Private and דניאלה מור
Brother of Miriam Green; Josef-Moshe Wittenberg; Yehudit Shneidman; David Wittenberg; Ahuva Pazi and 7 others

Managed by: Private User
Last Updated:

About Akiva Atzmon

Born in Jerusalem Israel.

עקיבא עצמון ויקיפדיה

About עקיבא עצמון (עברית)

עקיבא עצמון

עקיבא עצמון עקיבא עצמון (ויטנברג) (9 בינואר 1916 - 5 באפריל 1976) היה מפקד פיקוד הגדנ"ע בשנים 1950-1954, בדרגת אלוף משנה. במלחמת העצמאות היה אחראי על ביצור היישובים בפני תקיפה של האויב. לאחר פרישתו מצה"ל, הקדיש את מירב הזמן והמאמץ להחדרת הגידול והעיבוד המסחרי של עצי הצפצפה לישראל.

תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 שירותו בצה"ל 1.1.1 הקמת "מדינת נוער" בערבה 1.1.2 חוגים חיליים 1.2 לאחר סיום השירות בצה"ל 1.3 משפחתו 2 לקריאה נוספת ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] הסבא-רבא של עצמון היה פטר קלאסן (1809 -1865), נוצרי שעלה לארץ ישראל מפרוסיה בגיל 40 עם אשתו שרה, בתו אנה ושני בניו, ממניעים משיחיים. בארץ ישראל התגיירו הוא, אשתו ובתו. כשאשתו נפטרה, נשא לאשה את מירקה (מרים) לבית שטיינר, אלמנה יהודיה, תושבת ירושלים, אשר מנשואים אלה נולדה סבתו של עצמון ששמה רחל גרין, שהייתה אשת-ציבור רבת פעלים בקרב היישוב הישן בירושלים. אחת מבנותיה, חנה גיטל, נישאה לברוך מרדכי ויטנברג, אביו של עצמון. משפחת ויטנברג ייסדה את הכוללים בעיר העתיקה בירושלים הידועים בשם "בתי ויטנברג".

עד כתה ד' למד עקיבא עצמון בבית הספר תחכמוני בירושלים ואת יתר שנות בית הספר, עד לסיום לימודיו התיכוניים, עשה בגימנסיה העברית בירושלים. חבר נעורים שלו וחברו לספסל הלימודים בגימנסיה היה אפרים קציר. אביו של עצמון שלח אותו ללמוד הנדסה הידראולית בעיר פירנצה באיטליה. בשנת 1936, כשהיה בסמסטר האחרון של השנה החמישית והאחרונה ללימודיו, פרץ בארץ-ישראל המרד הערבי הגדול בשלטון הבריטי והפרעות של הערבים ביישוב היהודי. עצמון הפסיק אז את לימודיו, חזר הביתה, התגייס לנוטרות והצטרף ל"פלוגה הנודדת הירושלמית" בפיקודו של יצחק שדה ואליהו כהן-בן חור. בשנת 1938 שב לאיטליה לזמן קצר והשלים את לימודיו.

בשנת 1933, בעודו בן 15, הצטרף ליחידת הקשר של ההגנה בירושלים והעביר "קשרים" (הודעות). כשבגר, היה מפקד באחת מפלגות הלילה המיוחדות של אורד צ'ארלס וינגייט ומילא תפקידים רבים ב"ההגנה", בהם מפקד ההגנה בצפון ים-המלח, מפקד הגדוד השני של החי"ש בירושלים (1940) , מפקד הגדנ"ע בירושלים, והיה פעיל בלשכת התכנון של ההגנה (1945). כמו כן, היה אחראי מטעם ההגנה על מלאכת הביצורים בישובי הנגב ובדרום הארץ, ואחר-כך, במלחמת העצמאות, בתפקיד קצין ביצורים ארצי.

שירותו בצה"ל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] עם קום המדינה המשיך עצמון בצה"ל כראש מחלקת התכנון של חיל ההנדסה ובמקביל את עיסוקו בביצורים, עד למינויו למפקד פיקוד הגדנ"ע בתאריך ה-15 במאי 1953 על ידי יגאל ידין, הרמטכ"ל.

אלוף משנה ישעיהו תדמור, מפקד הגדנ"ע בשנים 1973-1976, כתב על עצמון, במבט לאחור, במלאת 30 למותו:

Cquote2.svg עקיבא היה אדם מופלא, משכמו ומעלה, בגוף וברוח. הוא היה איש חזון במובן הציוני הראשוני ונמנה ללא ספק עם בעלי החזון הגדולים של תקופתנו בארץ. חזונו היה בתמצית: חזון של הנוער הישראלי הדבק במולדתו וכובש אותה בהתיישבות ייחודית של נוער, בפיתוח, בהפרחת הארץ ובביטחון. עקיבא היה מקורי ובעל דימיון מאין כמוהו. הוא הפיק רעיונות מעניינים לאין קץ, המציא תכניות מפתיעות ויזם מיפעלים מרתקים. הוא היה עצמאי בדיעותיו, עיקש ומשוגע-לדבר. משנצמד למשימה , לא הרפה ממנה. אישיותו הייתה מרשימה וכובשת. הוא היה בעל פאתוס חינוכי ...סחף את אנשיו כרבי את חסידיו... מפקדי הגדנ"ע כולם, מכל התקופות, יעידו כי עקיבא היה זה שהציב בפני הגדנ"ע את המשימות הנועזות ביותר ויזם את המפעלים המקוריים ביותר... תפיסתו דגלה בהתפרשות רבתי על פני תחומי עשייה רבים. Cquote3.svg – ישעיהו תדמור, דברים לזכרו של אל"מ (מיל') עקיבא עצמון ז"ל , חוברת זיכרון, עמ' 1-4 משהתמנה עצמון למפקד הגדנ"ע, הוא התלבט איך להגשים את יעודו של הגדנ"ע. ההנחה הבסיסית שלו הייתה, כפי שאמר בראיון "אם הנוער יאהב את מולדתו - הוא יתן בעדה את הכול, וזאת ניתן להשיג על ידי השתתפותו בהקמתה...שיפריח במו ידיו את השממה". הסגל שקיבל עם כניסתו לתפקיד, התייחס אל עצמון ותוכניותיו כבלתי מציאותיות ולכן, עצמון פעל להחליפו ולהכשיר במקומו סגל מפקדים חדש. הוא מיין ובחר אישית עשרים מדריכי גדנ"ע להשתתף בקורס מ"פים (מפקדי פלוגות נוער) הראשון בגדנ"ע, שאותו ניהל אישית במשך חודש ימים; בקורס הנחיל לחניכים את תורת הגדנ"ע כפי שהוא הבין אותה. המסיימים קיבלו תפקידי קצינים בגדנ"ע (וכמה מהם התקדמו אחר-כך בצה"ל לתפקידים בכירים). ארבע קציני גדנ"ע בכירים שהתלוננו על עצמון בפני בן-גוריון, שר הביטחון דאז, ללא הצלחה, נאלצו למצוא תפקידים מחוץ לגדנ"ע.

עצמון יזם ואירגן את "מבצע ההתערות" של הגדנ"ע מתוך הכרה שהגדנ"ע חייב לעשות למען קליטת העלייה ההמונית שהגיעה ארצה, שזו הייתה הבעיה הבוערת של אותה תקופה. לדעתו, הגדנ"ע צריך לעסוק בחינוך ביטחוני בקרב הנוער העולה כדי שיידע להגן על המדינה ככל שיידרש, ולקחת חלק בבנייתה. הנוער העולה הלך בטל ומתוסכל במעברות. היו עשרות אלפים ילדים שלא נקלטו בבתי ספר ולא ידעו מה לעשות אתם. ואז, הגיעו לשם מדריכי הגדנ"ע והפעילו אותם והקלו על מצוקותיהם. בשלב הבא, הקים הגדנ"ע "מחנות התערות" מיוחדים אליהם הגיעו הנערים, במחזורים של 1,000 נערים בכל מחזור, קיבלו מדים, ארוחה חמה, למדו עברית ושירים ישראליים, תנ"ך וידיעת-הארץ (בעזרת מורות מגויסות מצה"ל), ערכו מסעות בארץ, וגם הועסקו באימונים הטרום-צבאיים הרגילים. כהמשך ל"מבצע ההתערות", החל מחודש יולי 1952, הפעיל הגדנ"ע חוה חקלאית בעפולה שקיבל לרשותו מוויצו, אליה הביא 100-120 נערים מהמושבים החדשים בסביבה לתקופה של שנה ללמוד חקלאות.

בחודש נובמבר 1953, הקים הגדנ"ע חווה חקלאית שנייה בעין זיתים שבה גם-כן למדו חקלאות ילדים ממושבי-עולים מהסביבה. כשעצמון סיים תפקידו בגדנ"ע, המטכ"ל חיסל את החוות האלה.

פעילות נוספת בתקופתו של עצמון הייתה ייזום של "מרכזי נוער" להפעלת בני-נוער בהם בשעות היום בלבד. הגדנ"ע אמור היה לבחור את המועמדים ולהסיעם הלוך וחזור למועדונים. עצמון גייס תמיכה בתוכנית ממשרד העבודה ומהסוכנות היהודית. בקיץ שנת 1954, לאחר שעצמון עזב את הגדנ"ע, התוכנית יצאה לפועל כאשר הוקמו שני מרכזים כאלה בחולון ובבית דגן.

בחוות הגדנ"ע בעפולה, בית דגן, עין זיתים, חולדה ובית ליד הוצאה לפועל התוכנית של עצמון ל"ייעור ביטחוני" של אקליפטוסים. הגדנ"עים בחוות אלה הכינו כמיליון שתילי עצי אקליפטוס ושלחו אותם לנטיעה על ידי גדנ"עים בנוער הלומד, בשולי הדרכים והכבישים, סביב מחנות-צבא וישובי ספר, כדי שישמשו בתור ביצורים ומכשולים בלתי עבירים נגד טנקים, וכן להסוואה בפני התקפות מהאוויר. בכספים שנתקבלו בעד השתילים השתמשו חוות הגדנ"ע למימון החינוך החקלאי של החניכים.

עצמון פעל לקירוב הנוער אל הטבע ולפיתוח התושיה שלו על ידי לימוד שדאות ומחנאות. הוא נחשב למומחה בתחומים אלה בקרב תנועות הנוער הציוניות והעביר בהן הדרכות שהיו משותפות לכולן ביחד. בפעילות זו נטלו חלק גם יצחק דובנו ומוסה פינקל זוהר. שלושתם, עצמון ושני חבריו, פעלו גם להכנסת נושא המחנאות לקורסים של הפלמ"ח. בחודש ינואר 1942, היה עצמון מדריך ראשי בקורס הארצי הראשון לשדאות של הפלמ"ח שהתקיים במשמר העמק. עצמון כתב את הפרק "מחנאות" באנציקלופדיה העברית כחלק מהערך העוסק "צופיות".

הקמת "מדינת נוער" בערבה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] עצמון הקים את חוות הגדנ"ע בבאר אורה שבערבה, ליד באר מים שחשוב היה לצה"ל לשמור עליה. התוכנית הייתה נועזת לאור העובדה שמדובר באזור צחיח, בודד ומרוחק. הדרך לשם הייתה מפרכת וארוכה וסגל הגדנ"ע שהגיע למקום בשיירה של חמש משאיות כבדות ב-22 בדצמבר 1950 שהה בדרך 20 שעות. הגדנ"עים הוטסו לשם על ידי חיל האויר, באישור מיוחד של בן-גוריון, ושהו במקום במחזורים של שבוע ואחר-כך של שבועיים. בשנה הראשונה היו 45 מחזורים ובהם 3,290 גדנ"עים שהשקיעו 28,000 ימי-עבודה. בשנה זאת, הגדנ"עים השתתפו בביצור המקום, סלילת דרכים, הכשרת מסלול נחיתה באילת ובהקמת גן ירק נסיוני. בהמשך, בתנאים קשים מאוד, הוקמו בחווה גן ירק, דיר כבשים, ברווזיה, לול של תרנגולות ואף בריכת שחיה. בשנת 1954, הפסיק חיל-האוויר את הטסת הגדנ"עים לאילת בשל קיצוצים תקציביים והפעילות בחווה הושבתה. עליית הנוער של הסוכנות היהודית נחלצה לעזרה ושלחה למקום קבוצות של נערי עליית הנוער במחזורים של שלושה שבועות. תוך כדי תלאות ותהפוכות שרד המקום 22 שנה לאחר שהפך להיות בסיס צבאי בלבד.

עצמון הגה את הרעיון של הקמת "מדינת נוער" בערבה, שתמשיך ותיצור שרשרת של 15-20 יישובים של נוער, ולבנות עבורם בתי-ספר תיכוניים שבהם ילמדו מקצועות מתאימים לערבה. מדוע דווקא ישובי-נוער? עצמון הסביר כי כדי ליישב את הערבה הריקה מאדם דרושה התלהבות נעורים כדי להתגבר על הקשיים. היישובים האלה אמורים היו להיבנות במרחק של 4-5 קילומטרים זה מזה, לאורך הערבה, כשנקודת ההתחלה היא באר אורה. הוא הגיש תוכנית לבן-גוריון שמינה ועדה לבחינתה. חברי הוועדה היו ס. יזהר, רחל צברי וברוך אזניה, שתמכו בתוכנית. אולם, התוכנית נתקלה בספקנות והתנגדות, מבית, בעיקר של תנועות הנוער. שראו בה סכנה לעצמם. בכך שהנוער ימשך לגדנ"ע. בן-גוריון לא פסל את התוכנית אבל לא קידם אותה ובכך היא ירדה מעל הפרק.

ב-8 במרס 1952 הוקמה חוות הגדנ"ע השנייה בערבה, עין יהב, שהחזיקה מעמד שנה אחת בלבד וננטשה.

חוגים חיליים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] למרות שהגדנ"ע פעל בהתלהבות בקרב הנוער העולה, והקצה לכך את רוב מאגר המדריכים שלו, הוא לא זנח את הטיפול בנוער הלומד. פעילות הגדנ"ע לפני קום המדינה נעשתה במחתרת, שקסמה לנוער הלומד ומשכה אותו להתנדב. כאשר המחתרתיות הסתיימה עם קום המדינה פג הקסם ועצמון חשש שהנוער הלומד לא יתנדב והגדנ"ע עלול להתפוגג. עצמון הסביר כי "כדי שיתנדבו, הייתי צריך לעוררו (ולשם כך) הייתי צריך למצוא מגוון עצום של פעילויות, שכל אחד, לפי תכונותיו, ימצא בהן תעסוקה ויאהב אותן. כך התחלתי בהקמת חוגים: לסיירים, למודיעין, לקשר, לחובשים, לתותחנים, לשריון, להנדסה, לחימוש, למשטרה צבאית וכן המשכתי פעולתם של חוגי גדנ"ע-ים, גדנ"ע-אוויר, ויסדתי את תזמורת הגדנ"ע".

הנערים נדלקו לחוגים והיו מרוצים מהמגוון הרב ; אבל, הייתה התנגדות בתוך המפקדה של פיקוד הגדנ"ע שדוברה הראשי היה סגן-אלוף מנחם אלמדון, ראש המטה של פיקוד הגדנ"ע. בנוסף, היו מתנגדים בצה"ל ובמשרד הביטחון, בהם בני אילן, ראש אגף הנוער והנח"ל. הסיבות שלהם היו : בזבוז של מאמץ; השקעה לא כדאית; חילות צה"ל יגיעו לאותם הישגים גם בלי הגדנ"ע; סיבוך תהליך המיון וההשמה של המתגייסים החדשים יוצאי הקורסים החיליים, ועוד.

כשסיים עצמון את תפקידו בגדנ"ע בשנת 1954, נסגרו הקורסים החיליים בהדרגה. משרד החינוך והתרבות מילא את החלל שנוצר, והקציב משאבים והקצה שעות לימוד וימים במערכת השיעורים לפעילות קדם-צבאית של התלמידים. בסופו של דבר, החל משנת הלמודים תשי"ג, הועבר הטיפול בנוער הלומד מהגדנ"ע למשרד החינוך והתרבות.

לאחר סיום השירות בצה"ל[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] עצמון כיהן כשנה בתפקיד של ראש אגף כח אדם במשרד העבודה. בתפקיד זה, יזם תוכנית להרחבת החינוך המקצועי בישראל, על ידי הגדלת מספר התלמידים והתלמידות בבתי הספר המקצועיים. הוא קרא לה "תוכנית הסנדוויץ'". לפיה, הנערים והנערות שיתווספו לחינוך המקצועי, יעבדו חצי שנה במפעלים ושכרם יממן את לימודיהם בבתי ספר מקצועיים בחצי השנה הבאה, ואז יתחלקו הנערים והנערות לשתי קבוצות; המחצית האחת - תלמד ואילו המחצית השנייה - תעבוד, וחוזר חלילה בשנים הבאות. התוכנית המקורית הזו לא יצאה לפועל.

בשנת 1955 התמנה עצמון לתפקיד סמנכ"ל משרד הפיתוח והיה הממונה על פיתוח הנגב והערבה. במסגרת תפקידו עסק בקידום הפרויקט של הובלת האשלג והפוספטים ממקום כרייתם בנגב לנמל אילת. בנוסף, עסק בפיתוח התיירות והמלונאות באילת וכן, בחשיפת מעיינות עין בוקק.

ב-1957, בזמן עבודתו במשרד הפיתוח, נתפס לרעיון של הקמת תעשיית עץ ישראלית, שתהיה מבוססת על עצי צפצפה המתאימים לגידול מסחרי בארץ. עצמון התמנה למנהל כלליי של חברת "מפעלי עץ ותאית" שקיבלה כספים מחברה ממשלתית בשם "מטעי האומה", לשם חקר הכדאיות של גידול מסחרי של עצי צפצפה בארץ. הוא נטע חורשות נסיוניות של עצי צפצפה, בדק וחקר את התוצאות ובנה תחזיות. בהתבסס על ממצאיו ומסקנותיו, הכין עצמון תוכנית לפיתוח מוצר חקלאי חדש של עצי צפצפה לייצוא, שבה הוכיח שזה יהיה ענף ייצוא חדש שיהיה רווחי ושיכניס מטבע חוץ שהמדינה כה זקוקה לו. אלא שמומחי ייעור בארץ התנגדו בכל דרך אפשרית לתוכנית שלו ולעצמון באופן אישי. החל מאבק שנמשך שנים. עצמון לא נכנע. חמש ועדות מומחים ממשלתיות עסקו בנושא במהלך שנות המאבק הללו. אחת מהן, זו שהוקמה בשנת 1962, פירסמה דוח שלילי שניזון מדעות קדומות ומיחס עוין כלפי עצמון באופן אישי. המומחים המליצו לקצץ את שטחי הגידולים הנסיוניים מ-1,600 דונמים ל-400 דונמים ולהקטין את התקציב בהתאם. עצמון מצא שהדו"ח השלילי התבסס על עובדות ונתונים לא נכונים, הנוגדים את המציאות. בהסכמת משה דיין שר החקלאות דאז, התלונן על כך עצמון למשרד מבקר המדינה שאכן גילה את השיבושים בדו"ח. בסופו של דבר, בחודש אוקטובר 1965 , אחרי 8 שנים של מאבק קשה, שבמהלכו המשיך עצמון במחקריו חרף מצב בריאותו הרופף, הסתיים המאבק בין מומחי הייעור לבין עצמון ועצי הצפצפה שלו, בניצחון עצי הצפצפה ובניצחון אישי של עצמון, זאת כאשר משרד החקלאות הכיר בכך. בשנת 1968, החליט משרד החקלאות לאשר גידול עצי צפצפה בעמק החולה, אבל לא בשטחים אחרים בארץ. המטעים של עצי הצפצפה שניטעו בעמק החולה על שטח של 1,200 דונמים נמסרו לקיבוץ גונן, שניצל אותם כחומר גלם עבור שני מפעלי עיבוד עץ, ש-85% מהתפוקה המצרפית שלהם נשלחה לחו"ל. בשנת 1999, חלה התייקרות ניכרת של התשומות, ששינתה לרעה את כדאיות הגידול והעיבוד של העץ, והקיבוץ נאלץ לסגור את המפעלים.

משפחתו[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] עצמון היה נשוי לחנה לבית מרכוס (נולדה ב-1918 ונפטרה ב-2001) שעלתה ארצה עם משפחתה מהעיר גרודנו בשנת 1938, השתקעה בחדרה, ובהמשך, עבדה שנים רבות כגננת בירושלים וכמורה לתזונה. לזוג נולדו שלוש בנות: דורית, אורדית (על-שם אורד צ'ארלס וינגייט) הנשואה לעודד קוטלר, ודניאלה-אורית (אורית, על-שם באר-אורה).

בשנותיו האחרונות סבל עצמון ממחלת לב, ממנה נפטר.

לקריאה נוספת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] הר הגעש לא התקרר, איש החודש של השבועון העולם הזה, 4 בספטמבר 1952 ראובן ינאי, להפרחת שממות, הוצאת מפקדת גדנ"ע, ט' בטבת תשי"ב (1952) יאיר קוטלר, הצפצפות מצפצפות, הארץ, 3 במאי 1968 דוד (דודו) דיין, כן, אנחנו נוער! - ספר תולדות הגדנ"ע, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב, יולי 1977 עקיבא עצמון, עצי צפצפות בישראל, 1979, הוצאה של המשפחה בסיועם של משה נתנאל, סגן מנהל החטיבה לתעשיות קלות במשרד המסחר והתעשייה ושל ד"ר י. פלטי, מנהל מחלקה במינהל המחקר החקלאי של משרד החקלאות זאב זיוון, המעשה והמדיניות הישראליים בנגב הדרומי, 1949 - 1957, 1998 - עבודת דוקטורט שהוגשה לסנאט של האוניברסיטה העברית בירושלים יפעת פיטרמן, אני רוצה לנטוע בנוער אהבת מולדת, הארץ שלנו, חוברת 51 , עמוד 20 קטגוריות: גדנ"עלוחמי ההגנה

view all

Akiva Atzmon's Timeline

1916
January 9, 1916
Jerusalem, Israel
1976
April 5, 1976
Age 60
Hadera, Israel
????
Hadera Old Cemetery, Hadera, Haifa, Israel