Rabbi Dr. Leo Baeck

• http://en.wikipedia.org/wiki/Leo_Baeck
• http://www.stolpersteine-berlin.de/de/biografie/4877

Leo Baeck (23 May 1873 – 2 November 1956) was a 20th century German Rabbi, scholar, and a leader of Progressive Judaism. He became a spiritual symbol in Theresienstadt, as leader to thousands of Jews from all parts of Nazi-occupied Europe.

Baeck was born in Lissa (Leszno) (then in the German Province of Posen, now in Poland), the son of Rabbi Samuel Baeck, and began his education at the Conservative Jewish Theological Seminary of Breslau in 1894. He also studied philosophy in Berlin with Wilhelm Dilthey, served as a rabbi in Oppeln, Düsseldorf, and Berlin, and taught at the Hochschule für die Wissenschaft des Judentums (Higher Institute for Jewish Studies).

In 1905 Baeck published The Essence of Judaism, in response to Adolf von Harnack's The Essence of Christianity. This book, which interpreted and valorized Judaism through a prism of Neo-Kantianism tempered with religious existentialism, made him a famous proponent for the Jewish people and their faith.

BAECK, Leo, Dr., geb. 23. Mai 1873 in Lissa (Leszno), Posen, gest. 2. Nov. 1956 in London. – Sohn des Rb. Samuel B. und der Eva, geb. Placzeck. Gymnasium in Lissa, 1891 Abitur; 1891-1893 Univ. und JTS Breslau, ab 1893 Univ. und HWJ Berlin, wo er 1897 das Rabbinatszeugnis erhielt; Besuch von Kursen am orthodoxen Gemeinde-Lehrhaus des Rb. Abraham Biberfeld; auf einer Generalversammlung des ADR äußerte er zu den Richtungskämpfen: „Warum soll der Mensch nur eine Richtung haben? [Gro%C3%9Fe Heiterkeit] (...) Ich sehe es wirklich nicht ein, weshalb nicht jemand zwei Jahre in der Lehranstalt oder im 1980 BAECK, Leo, Dr. 29 Hildesheimer’schen Seminar und zwei Jahre in Breslau sein sollte.“ (Israelit 23.03.1899, S. 459). 27. Mai 1895 promoviert bei Wilhelm Dilthey in Berlin. 1895 Rb. in Oppeln (Opole), Oberschlesien; 1896 Heirat mit Natalie Hamburger (1878/Kosten-1937/Berlin), der Enkelin des langjährigen Oppelner Rb. Adolph Wiener. Übersiedelte 1905 nach Duisburg, 1907 erster Rb. in Düsseldorf; Mitglied der Düsseldorf-Loge. Mitunterzeichner der „Richtlinien zu einem Programm für das liberale Judentum“ 1912; 27. Dez. 1912 bis 1942 Rb. in Berlin, Prediger an der Synagoge Fasanenstraße. Seit Mai 1913 Dozent für Midrasch und Homiletik an der HWJ. 1914 bis Juni 1918 Feldgeistlicher im Osten beim Armeekommando I. 1919 als Sachverständiger für jüdische Angelegenheiten ins preußische Kultusministerium berufen. Ab 1922 Vorsitzender des ADR; 16. Nov. 1924 zum Großpräsidenten des deutschen Distrikts der B’nai B’rith gewählt; 1924 Präsident des Keren Hayesod in Deutschland, 1925 Vorsitzender der Zentralwohlfahrststelle der deutschen Juden. Mitglied im Hauptvorstand des CV; Mitglied der Jewish Agency. Ausschußmitglied der Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaft des Judentums. 1919 Initiator der christlich-jüdischen Gespräche, eines Gesprächskreises für interreligiöse und kulturelle Verständigung zwischen Juden und Christen in Deutschland. 1927 im Ehrenausschuß der Wohlfahrts-Lotterie der „Arbeitsgemeinschaft zur Bekämpfung der Tuberkulose unter den Juden“, 1929 Mitbegründer des Jüdischen Friedensbundes. Juni 1935 Ehrendoktor des Hebrew Union College in Cincinnati, OH. 1933-1938 Präsident der „Reichsvertretung der deutschen Juden“; 1938-1943 Vorsitzender der „Reichsvereinigung der Juden“ in Deutschland; Mitglied in der Arbeitsgemeinschaft der jüdischen Landesverbände des Deutschen Reichs. 1943-1945 Ghetto Theresienstadt, Mitglied des Ältestenrates. 1945 Rb. an der “West Central Liberal Synagogue“ in London; Präsident des London Council of Jews from Germany und der World Union for Progressive Judaism (WUPJ). Semesterweise Alumni-Efroymson Visiting Professor am Hebrew Union College in Cincinnati. 1952 Mitbegründer des Europäischen Rabbinerverbandes. 1947 Gründer des „Instituts zur Erforschung der Geschichte des Judentums in Deutschland seit der Aufklärung“, 1954 in Leo Baeck Institut umbenannt mit Sitz in New York, Jerusalem, London und Berlin. Das nach ihm benannte, 1956 in London gegründete Leo Baeck College ist ein Rabbinerseminar für das progressive Judentum. 1957 wurde anläßlich seines 1. Todestages eine Gedenkbriefmarke der Bundesrepublik Deutschland (Katalog-Nr. 278) ausgegeben. Der Zentralrat der Juden stiftete 1956 den Leo-Baeck-Preis, mit dem seit 1957 Personen geehrt werden, die sich in herausragender Weise für die jüdische Gemeinschaft in Deutschland eingesetzt haben. Aus Anlaß des 50. Todestages wurde 2005/ 06 die Leo Baeck Foundation in Potsdam gegründet, die die Ausbildung von Rabbinern und Gemeindepersonal am Abraham Geiger Kolleg an der Univ. Potsdam und den Dialog zwischen den Religionen fördert. Diss. Spinozas erste Einwirkungen auf Deutschland, Diss. Berlin 1895 (ebd.). Publ. „Orthodox oder ceremoniös“, Jüdische Chronik 3 (1896), S. 237-243.- „Das erste Tausend“, Simplicissimus 1896 (Nr. 19), S. 3, 6.- Rede zur Einweihung der Synagoge…, Oppeln 1897; erneut abgedruckt in Hans Lamm (Hrsg.), Von Juden in München, München 1958, S. 113-116.- „[Diskussion um Rabbiner Ausbildung]. Rabbiner Verband in Deutschland“, Verhandlungen und Beschlüsse der Generalversammlung..., Berlin 1898, S. 61.- „Zur Charakteristik des Levi ben Abraham ben Chajjim“, MGWJ 44 (1900), S. 24-41, 59-71, 156- 167, 337-344, 417-423.- „Harnacks Vorlesungen über das Wesen des Christentums“, MGWJ 45 (1901), S. 97-120; Sepr.-Druck Breslau 1902.- „Sene und sinay“, MGWJ 46 (1902), S. 299-301.- Das Wesen des Judentums, Berlin 1905; 2. Aufl. 1922; 3. Aufl. 1923; 4. Aufl. 1926; 5. Aufl. 1929; 6. Aufl. 1932; Neudrucke; engl. The Essence of Judaism, 1936; hebr. 30 BAECK, Leo, Dr. 1980

ליאו בק

הרב ד"ר אריה ליפמן [%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%95] בק (בגרמנית: Leo Baeck;‏ 23 במאי 1873 – 2 בנובמבר 1956), רב ומלומד יהודי גרמני, מראשי הקהילות הליברליות (רפורמיות) ומנהיג כל יהודי גרמניה בימי המשטר הנאצי והשואה.

ביוגרפיה
בק נולד בשנת 1873 בעיר ליסה שבפרוסיה (כיום לשנו בפולין). משפחתו הייתה אורתודוקסית, אביו, הרב ד"ר שמואל בק כתב ספרים על ההיסטוריה היהודית.

בשנת 1891 החל ללמוד בבית המדרש לרבנים בברסלאו, וב-1894 המשיך את לימודיו בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות, שהיה מזוהה עם הרפורמים, ובאוניברסיטת ברלין שם למד שפות עתיקות, תאולוגיה והיסטוריה וקיבל תואר דוקטור.

בגיל 24 קיבל את מינויו הראשון כרב בעיר אופלן ואחר כך כיהן כרב בדיסלדורף עד 1912, משם עבר לברלין. בק שירת כרב צבאי בצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה ועוטר בצלב הברזל דרגה ראשונה.

בק כתב מאמרים ומחקרים רבים בנושאי יהדות, ושימש בהמשך כמנהיגה הרוחני של היהדות הליברלית בגרמניה. לימד בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות.

הרב בק שרד את השואה, ולאחר המלחמה עבר ללונדון ואף לימד בהיברו יוניון קולג' בניו יורק. בשנת 1955 הוקם בניו יורק בהתערבותם של מרטין בובר וחנה ארנדט מכון ליאו בק לחקר ההיסטוריה והתרבות של היהודים דוברי הגרמנית, ובק הפך לנשיאו הראשון.

ב-29 באוקטובר 1956 חתם הרב ד"ר ליאו בק על הגהת ספרו השני "זה העם". בשעות אחר הצהריים לקה בשבץ וכעבור שלושה ימים נפטר, בגיל 83.

פועלו בזמן השואה
לאחר עליית הנאצים לשלטון שימש בק כמנהיג הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים (Reichsvertretung der Deutschen Juden) והיה מקובל על כל הזרמים ביהדות גרמניה. הוא המשיך להכשיר, בסתר, רבנים לקהילה היהודית הגוועת גם כאשר נאסר הדבר על ידי שלטונות גרמניה הנאצית. בימי מלחמת העולם השנייה היו לליאו בק הזדמנויות רבות לעזוב את גרמניה, אך הוא האמין שמנהיג צריך לעמוד לצד קהילתו, ולכן לא ניצל את ההזדמנויות.

טרזינשטט בינואר 1943 נשלח בק לגטו טרזיינשטט, שם היה מספרו הסידורי ברשומות 187894. בתחילה קיבל עבודות פיזיות אך לאחר יום הולדתו השבעים התאפשר לו לספק עזרה רוחנית לחולים ולגוססים. יחד עם מלומדים גדולים מארצות אירופה, ליאו בק העביר הרצאות בנושאים שונים כגון ספרות, היסטוריה, כלכלה, אסטרונומיה, משפטים ופילוסופיה. אסירים רבים בגטו היו נדחקים לחדרון קטן כדי לשמוע את הרצאותיו ודמותו של בק היוותה להם את התגלמות דמות הרב והאדם שבידו הכוח לנחם. בתוך מצוקת חיי הגטו ליאו בק היווה את הסמכות המוסרית. בק הוביל את התפילות בגטו בכל מקום ובכל שעה על פי בקשת המתפללים.

בנוסף, בק היה חבר ב"מועצת הזקנים" של הגטו. ה' ג' אדלר, אחד מהמעטים ששרדו, סיפר על פועלו: "האישיות הראויה ביותר להיזכר מתוך מועצת הזקנים היה הרב ד"ר ליאו באק מברלין. הוא היה מכובד על כולם. מעולם לא התחמק מעול המחנה, אולם בקרבתו נדמה שהמחנה אינו קיים..."[.

ליאו בק היה אחד מהמיועדים להשמדה אך ניצל - בעת הגיעו לגטו, מת רב אורתודוקסי זקן מצ'כוסלובקיה בשם באק. לשלטונות הנאצים נמסר בטעות שהרב ליאו באק נפטר ומאז לא נכלל ברשימות המוות.

בק שוחרר יחד עם שאר 9,000 השורדים האחרים מגטו טרזינשטט ב-1945.

דילמת החברות במועצת הזקנים
בשנת 1939 בוטלו כל הארגונים הנבחרים של המוסדות היהודיים, ביניהם "מועצת הזקנים", ובמקומם מינו הגרמנים נציגות מטעמם. מרגע זה עלתה דילמת שיתוף הפעולה בין הנאצים לבין קורבנותיהם היהודים. בתחילה בק קבע לעצמו עיקרון שלא לקבל שום מינוי מהנאצים ולא לעשות דבר שיוכל לסייע להם. אך כשעלתה שאלת איסוף יהודים לגירוש בידי יהודים, בק בחר לקבל את המינוי כדי לנהוג בעדינות כלפי המגורשים ולסייע להם. יש שמתחו ביקורת על פועלו זה, ביניהם חנה ארנדט שטענה כי הרב בק דאג להרגיע את שומעי לקחו תוך הטעייתם והסתרת האמת המרה המצפה להם.

יחסו לציונות ולישראל לבק היה יחס חיובי לציונות. בשנת 1897, כשהאורתודוקסים והליברלים איחדו כוחות והצליחו לסלק את הקונגרס הציוני הראשון ממינכן, סירב להשתתף במחאה כנגדו. בשנת 1917 הצטרף לירחון הציוני שהקים מרטין בובר, במאמר שכתב שם הגדיר את מטרת הציונות ככזו שצריכה "להביא ליום גדול בו יקום בית ישראל חופשי בארץ האבות". ב-1921 סייע להחלטת רבני גרמניה שהגדירו כמצווה את הפעילות לבניין ארץ ישראל. משנות ה-20 בק היה פעיל ב'קרן היסוד' ובסוכנות היהודית ואף היה חבר בהנהלתה. בסוף 1926 היה ממייסדי וחבר הנשיאות של הוועד למען ארץ ישראל בגרמניה.

בק קיבל בהתלהבות את הקמתה של מדינת ישראל ולמרות שלא עלה אליה שהה בה פרקי זמן ארוכים. דוגמה ליחסו ניתן לראות בנאום מ-1953 שם אמר ביחס למדינה "גדול הסיכוי, אבל גם הסיכון עלול להיות גדול. בארצו העתיקה תיכפה עליו סכנה חדשה-ישנה: לאומנות, האללת המדינה, ואתן בעל בריתן מאז ומתמיד: הקלריקליזם. אבל גדול מהסיכון הוא הסיכוי... לבניין ארץ ישראל, בשם הצו האלוהי ועתיד האנושות".

כתביו ומשנתו
ספרו הידוע ביותר של בק 'מהות היהדות' נכתב בשנת 1905, כתגובת-נגד לספרו של אדולף פון הרנאק 'מהות הנצרות' בו מתח ביקורת על היהדות הקדומה. לדעתו של בק, היהדות היא הדוגמה הקלאסית לדת המושתתת על עקרונות מוסר אך גם מחוברת למציאות חיי היום-יום. הספר תורגם לעברית בידי לאה זגגי ויצא לאור בשנת 1968 בהוצאת מוסד ביאליק.

בספרים מאוחרים יותר ניסה בק להראות את הקשר שבין היהדות לנצרות ואת השפעת היהדות על הברית החדשה. בק הטיף לסובלנות, הערכה הדדית ודיאלוג בין היהדות לנצרות.

על-שמו של הרב קרויים מכון ליאו בק שנוסד בירושלים ומרכז חינוך ליאו בק בחיפה, אשר מהווה גם מרכז של היהדות הרפורמית.