אורו של רבי משה פארהאנד, זרח בחודש מנחם אב, שנת תרכ"ב, בנייטרא, במדינת סלובקיא, אשר נמנתה על הקהילות החשובות והעתיקות ביותר באירופה
חוטר מגזע תרשישים היה , נצר קודש לשושלת גאונים וצדיקים, עובדי ה' ומרביצי תורה ויראה מדורי דורות. אף שם המשפחה - "פארהאנד" - ללמד יצא, על קשר אמיץ והתמדה נפלאה בלימוד התורה הקדושה, ללא הרף וללא הפסק יומם ולילה, ומקורו במעשה שהיה:
זקינו של רבי משה, הגאון הצדיק רבי יהושע, נמנה על גדולי וחשובי הקהילה בנייטרא. תלמיד חכם מופלג היה, ועובד ה' ברום המעלות, אשר ישב כל ימיו בביהמ"ד על התורה ועל העבודה, ומסביבו חבר תלמידים מקשיבים, אשר למדו במחיצתו וקיבלו תורה מפיו. סדר לימודו של רבי יהושע היה בהתמדה עצומה, מבלי להפסיק ממשנתו לשום דיבור של חול, בשום פנים ואופן. בעת ההיא, התקבל חוק חדש בממלכה האוסטרו- הונגרית, אשר חייב את כל התושבים לאמץ לעצמם "שם משפחה". הואיל וגם נייטרא שייכת היתה בימים ההם לממלכה זו, הופיעו נציגי השלטונות בבתי תושבי העיר, ודרשו מכל ראש בית אב לבחור לעצמו שם משפחה, כדי שיירשם בספרי הרשויות וישמש מכאן ולהבא כשם המשפחה הרשמי של כל צאצאיו.
במוחו ובלבו של רבי יהושע, אשר כל מעייניו נתונים היו אך ורק ללימוד התורה ולעבודת הקודש, ללא שום מגע ומשא עם ענייני עולם הזה, לא נמצא מקום לכל הנושא הזה. דבר החוק החדש לא נכנס באוזניו, ומוחו לא התפנה אפילו לרגע, כדי לבחור לעצמו כינוי מתאים לצורך הענין.
כאשר הגיעו פקידי הרשות אל ביתו ולא מצאוהו, חיפשו בביהמ"ד ומצאוהו שקוע כולו בסוגיה שלפניו, כשהוא נושא ונותן בה עם תלמידיו בלהט ובסערה. משביקשו הפקידים לשוחח עימו, לא הפסיק רבי יהושע בדיבור באמצע לימודו, אלא רמז להם בקוצר רוח: "נו?..." כלומר, מה רצונכם ממני ומדוע באתם להפריעני מלימודי?...
אחרי שהסבירו לו, כי מחוייב הוא עפ"י החוק לבחור לעצמו שם משפחה, ויכול זה להיות גם שם של חפץ, כגון, שולחן, ספסל וכדומה. נשא רבי יהושע את ידו והצביע אל עבר ארון הקודש... מכיוון שעל ארון הקודש תלתה פרוכת, כנהוג, הבין הפקיד הנוכרי, כי רבי יהושע בחר ב"וילון" כשם משפחה. דא עקא, שאותו פקיד דיבר הונגרית בלבד, ואילו שמות המשפחה נדרשו דווקא בשפה הגרמנית. מכיוון שרבי יהושע לא אבה להפסיק בדיבור ורק הראה באצבע, פנה הנוכרי אל אחד הנוכחים ושאלו בהונגרית, כיצד קוראים לוילון בגרמנית. השיב הלה ואמר: "פארהאנג". לא שמע הפקיד היטב, וכתב בטעות: "פארהאנד", בדל"ת, וכך נשאר שם המשפחה לדורות עולם.
כאשר נפטר רבי יהושע לבית עולמו, הספידו רבה של נייטרא בימים ההם, הלא הוא הגאון הקדוש, רבי יחזקאל בנעט, אשר הסיר את הלוט מעל קומתו התמירה וגילה בפני עם ועדה, כי רבי יהושע היה מל"ו הצדיקים שבדור.
אביו של רבינו, הגאון הצדיק, רבי יוסף צבי פארהאנד, נולד בשנת תקע"ו לאביו, רבי יהושע פארהאנד, ולאמו, הרבנית מרת מינדל. אף הוא כאביו, נמנה על גדולי העיר נייטרא ומנהיגיה, ובמסילות הקודש של אביו העפיל אף הוא אל מרומי במתי התורה והעבודה. מבית המדרש לא יצא יומם ולילה, כשהוא שוקד על תורתו ועבודתו ללא הרף, מכל משמר נצר את פיו מדיבור של חול, ואף הירבה בסיגופים ובתעניות ברוב פרישות וטהרה.
כאשר נשא בנו ברי משה את דרשת הפרידה שלו מקהילת נייטרא המעטירה, לרגל עלותו לכהן פאר כרבה של העיר מאקאווא, מצא רבינו לנכון להזכיר את זכותו זו של אביו הצדיק, באומרו: "ועל בית אבי בוודאי לא אשכח, שאבי היה צדיק תמים וספר ומנה כל דיבורי פיו, וזה גרם לי שאוכל לפתוח פי בדברי תורה ויראה".
אמו של רבינו, הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה, היתה בתו של הרה"צ רבי משה עהרנפלד, בנו של הגביר הצדיק המפורסם, רבי שאול עהרנפלד, אף הוא מיושבי נייטרא, אשר זכה להיות מחותנו של הגה"ק בעל ה"חתם סופר", כאשר בנו, הגאון רבי דוד צבי עהרנפלד, נלקח אחר כבוד כחתנא דביה נשיאה.
צדקת מופלגת ואשת חיל מופלאה היתה הרבנית חיה שרה, אשר חגרה בעוז מתניה להעמיס על שכמה את עול הפרנסה וכלכלת בית, כדי שבעלה הצדיק, רבי יוסף צבי, יוכל לשבת כל ימיו על התורה ועל העבודה במנוחת הדעת ובשלוות הנפש באין מפריע.
בנוסף לצדקותה הרבה, היתה בעלת השגה נעלה, אשר ידעה להעריך אל נכון את ערך לימוד התורה. חלק גדול מהצלחתו בלימוד התורה, ייחס בנה לזכויותיה של אמו הצדקנית, וכפי שסיפר לימים ברבים "ואמי הצדקת, ממש טענה אותי על כתפה לבית ה"חדר", שאוכל ללמוד גמרא. וזה אי=אפשר לשכוח!".
ועל אף היותו של רבי משה בן יחיד להוריו, לא חששה אמו הצדקנית להעמיס עליו עול לימודים ביתר שאת, ולא הסתפקה בכך שבנה ישלים את חוק לימודיו ב"חדר" ככל שאר בני גילו. היא היתה מתאמצת וטורחת מדי יום ביומו, ונושאת את בנה יחידה על כתפיה בדרך ארוכה, עד למעונו של מלמד מיוחד שהיה בנייטרא ושמו, רבי יעקב פונפדר.
